סיגל בן יאיר, אין עדות

פורסם בתאריך 26 בדצמבר 2014 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

ספרה השני של סיגל בן יאיר נפתח בשני שירים יוצאי דופן שמטילים צל או שופכים אור על הספר כולו. זה צמד שירי בת-אם – שירים שבת כותבת לאמה – ולראשון בין השנים יש עוצמה מיתולוגית מבהילה ומהדהדת. זה בעצם שיר קינה של המשוררת (או של הפרסונה הפואטית שלה) על חייה, על עוניה המחפיר, על כשלונה להזין ולפרנס ולגונן על עצמה בכוחות עצמה, והנמענת של הקינה, העדה הראשית לכישלון, זו שחולקת בו ונושאת אותו כגיבנת על גבה, היא האם, הנאלצת למלא את תפקידה האמהי, הבראשיתי, גם בבגרותה של הבת: לשלם את חשבונות החשמל והמים שלה, לקנות אוכל לילדיה, כלומר לנכדיה, ולהקריב את ביתה וחסכונותיה כדי לגונן עליהם מפני נושים וגובי חובות. משא הכישלון והאשמה הוא איפוא כפול, או להפך, חצוי לשתיים: זהו משאן המשותף של האם והבת.

השיר השני – המצורף לרשימה – הפוך לכאורה במגמתו, אך טעון לא פחות. הבת נוטלת את מה שהאם הורישה לה – מורשת רפאים של כוח סבל, אהבה מוכת מחסור, תקוות כוזבות וגעגוע לא מנוחם – והולכת, נפרדת ממנה, מותירה את עברה מאחור ומפנה אל האם את גבה. ברור שזוהי פרידה חלקית, מיוחלת יותר מממשית, שהרי מבטה וקולה של האם ממשיכים ללוות את הבת. צמד  השירים מספר סיפור על קושי עצום להתבגר ועל כמיהה עזה להתבגר, ובעיקר על המבוך שהבת נלכדת בו במאמציה להיות לאם, כלומר להפוך מתלויה לעצמאית, ומגיבורה טראגית של מיתוס משפחתי למשוררת שיכולה לעבד את גורלה ובדרך זו גם לשנות אותו.

דמות האם, הבולטת כל כך בשירי הפתיחה, נדחקת לשולים בשאר שירי הספר, אם כי כמובן ממשיכה להטיל צל ולשפוך אור, ומה שתופס את מרכז הבמה זה מבוך הכמיהות והכשלונות שהבת לכודה בו – מבוך בלתי אמהי בעליל, גברי מאוד בדרך כלל, עוין וכוחני. בן יאיר מתארת אותו כמכונה בירוקרטית יעילה להחריד שגלגלי השיניים שלה הם עבודות מעוטות שכר, משכנתאות שאי אפשר לשלם, בוסים ובעלי בתים ובנקים וממסדים אחרים שיודעים רק לתבוע ולקחת, ומתחת לכל אלה חיי משפחה ואהבה שלא מצליחים לעמוד בעומס הכלכלי והרגשי שמוטל עליהם, אבל ממשיכים לנסות, בעיקר בכמה משירי האהבה החזקים הממוקמים לקראת סוף הספר.

המכונה הזאת לוכדת בתוכה את כמיהותיה של המשוררת ומעצבת אותן בצלמה הגברי, הבירוקרטי, האלים. המורשת הרב ממדית של האם והבת, על כאביה וחולשותיה, מושלכת אל מרחב דו-ממדי ששני הצירים שלו הם תבוסה וכניעה מצד אחד, מרד והתרסה מצד שני. אפשר אפילו להכליל ולקבוע שיופיה המיוחד של שירת בן יאיר, כוח המשיכה האסתטי שלה, נובע בדיוק מכך: מכשרונה לספר את סיפורה של מורשת האם והבת כשהיא מתורגמת לשפה גברית, פטריארכלית, בירוקרטית: לדקדוק ששתי צורותיו העיקריות הן פעיל וסביל.

התרגום הזה מתבקש, שהרי מורשת האם והבת התעצבה בהקשר פטריארכלי. זו האם שלימדה את הבת לציית לצווים הגבריים, להכניע את עצמה ולבלוע את כמיהותיה. זה היה המסר העיקרי שהתנסח בצמד שירי הבת-אם שפתח את "לא מעודן", ספרה הקודם של בן יאיר – "אמי ואני נוברות" ו"בקניון". מבחינה זו מהווה הספר החדש, ובעיקר צמד שירי הבת-אם החדשים שפותחים אותו, פריצת דרך משמעותית. הפרידה מהאם היא תנאי הכרחי להתגלותה מחדש ככוח אוהב ומגונן: רק עמידה פנים-אל-פנים מול פצעה של האם, והזדהות מחודשת עם אהבתה וכוחה, יכולות לשקם את הרב-ממדיות של מורשתן המשותפת, ולחלץ אותן מהדקדוק הגברי שבתוכו הן נמחצות.

sigal-001

 

סיגל בן יאיר, אין עדות, הקיבוץ המאוחד

 

תגיות: , , , ,

יום שישי, 26 בדצמבר, 2014 משוררים צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

חיפוש

 

ארכיון

כלים