יש שני פרקים ראויים לציון בביוגרפיה של המשוררת הפולניה ויסלבה שימבורסקה (1923-2012), שכתבו אנה ביקונט ויואנה סצ'שנה, וזכתה לתרגום עברי מוצלח של מירי פז. קודם כל פרק הפתיחה, שבו מתארות הכותבות את פולחן הפרטיות של שימבורסקה, את סירובה העיקש לספר על עצמה, לחשוף את עצמה, לומר על עצמה יותר ממה שנאמר בשיריה, למעט נוסחה שהופיעה בראיונות המעטים שהעניקה: אני שמחה כלפי חוץ ועצובה כלפי פנים, היא הסבירה שם, והשמחה כלפי חוץ זה בכוונה, כדי לשמור את עצמי לעצמי. זה פרק מלהיב, שיש בו משהו חד וצלול שמתנסח כמו חידה, כמו הזמנה לשאול את השאלות המעניינות באמת שעוטפות את יצירתה של המשוררת. אבל כשצוללים לתוך הספר מתברר שפרק הפתיחה הוא בעצם מין התנצלות. ביקונט וסצ'שנה מסבירות בו למה הביוגרפיה שכתבו מרחפת על פני מסלול חייה של שימבורסקה בלי ממש לגעת בו, נעלמת שוב ושוב אל תוך עננים של אנקדוטות, ודומה הרבה יותר למלאכה של סימון וטשטוש עקבות מאשר לסיפור חיים: משום שהן בחרו להיות נאמנות לצופן הפרטיות הקנאי של גיבורת ספרן.
יש בספר עוד פרק מוצלח, המספר על אספקט בחייה של שימבורסקה לאחר זכייתה בפרס נובל ב1996. הזכייה חשפה אותה לסקרנות ותובענות שהיו מנוגדות תכלית ניגוד לפולחן הפרטיות שלה, וכדי להתמודד עם החשיפה היא העסיקה את מיכל רושינק, שתפקידו הוגדר כ"מזכיר": עוזר אישי המשמש גם כדובר. זה פרק משעשע, בעיקר משום שכותבות הביוגרפיה נכנעות בו לגמרי לקסמו של רושינק ולאנקדוטות שהוא מספק, ומשרטטות בעזרתן את המסכה המופנמת-משועשעת שהוא ושימבורסקה רקחו כדי להדוף מעליה את חטטנותו של העולם. מדובר במסכה חביבה בהחלט, מין קריקטורה אוהבת, שדומה לבדיחה שרושינק אהב לספר: מעשה בדייג שביקש מדג זהב אישה נחמדה, צנועה, חרוצה ועשירה, חזר לביתו ומצא שם את שימבורסקה.
העושר מהבדיחה הופיע בערוב ימיה של שימבורסקה, יחד עם התהילה והפרסים. חייה ברובם היו צנועים וחרוצים אך לא עשירים. היא נולדה אמנם למשפחה מבוססת, אך בנעוריה ירדה המשפחה מנכסיה. בשנים אחרי מלחמת העולם השניה הצטרפה שימבורסקה למפלגה הקומוניסטית, כתבה שירי תהילה לסטלין, התגוררה שנים רבות ב"בית הסופרים" ברחוב קרופניצ'ה בקרקוב, אכסניה צפופה ולוחצת שהעניק המשטר לסופריו, וגם כשהתחיל תהליך ההתפכחות הארוך שהוביל אותה אל מחוץ למפלגה (וטיפח אגב כך את כשרונה להיעלם מתחת לרדר הציבורי ולהתכנס בחייה הפרטיים), היא המשיכה להסתמך על משרות עריכה וכתיבה ב"זיצ'ה ליטרצקה", כתב עת המחובר למשטר. אין ספק שאהבתה הגדולה ביותר היתה הכתיבה, ואפשר לשער שהרצון לפנות זמן ומרחב מוגנים ככל האפשר ליצירה ספרותית היה מניע מרכזי בהכרעות היסוד של חייה: בהצטרפות למפלגה הקומוניסטית כמו בגלישה האיטית מחוצה לה, בעיצוב סגנון חייה המיוחד ששילב התמסרות נזירית לכתיבה עם חיבה להסחות דעת עליזות, ואולי אפילו בבחירת בני הזוג שלה: המשורר אדם ולודק והסופר קורנל פיליפוביץ'. שניהם ידעו להעניק לה ספייס.
את ההשערה הזאת לא קראתי בספרן של ביקונט ושצ'סנה, אם כי היא מהבהבת לפעמים בין השורות. יתכן שהיא בלתי מבוססת, ובכל מקרה ברור שהיא רק חלק מפאזל ביוגרפי ויצירתי הרבה יותר מורכב. קשה שלא לחוש שהכותבות נמנעו במתכוון מכל ניסיון להעלות השערות מסוג זה, כנראה בגלל נאמנות לפרטיות המקודשת של שימבורסקה. אלא שבלי השערות כאלה קשה להתמודד עם החידה האמיתית שמסתתרת מעבר להן – חידת התהוותו של אחד ממכלולי השירה המשוכללים ביותר שהעניקה לנו המחצית השניה של המאה העשרים.
אנה ביקונט ויואנה שצ'סנה, שכיות זיכרון מחיי ויסלבה שימבורסקה – ביוגרפיה, מפולנית: מירי פז, כרמל
- הספר באתר ההוצאה.
- רשימה של גלית דהן קרליבך במוסף שבת, 'מקור ראשון'.
- רשימה של עמיה ליבליך, ב'פסיכולוגיה עברית'.
- עמיחי שלו על הספר ב-ynet.
- עומר לחוביץ' על הספר ב'ישראל היום'.
- לרשימה על ויסלבה שימבורסקה.
- לרשימה על "נקודתיים".