תנחום אבגר התחיל לכתוב בשנות השישים, הוציא שלושה ספרי שירה בשנות השבעים והשמונים, ומאז הפסיק לפרסם שירים. בעולם הספרותי מכנים את התופעה הזאת – משורר שמפסיק לכתוב לתקופה ארוכה – "שתיקה". אלא שהשתיקה הסתיימה לפני כמה שנים, וכעת ראה אור ספר שיריו הרביעי, המכיל מבחר משיריו הישנים בתוספת שירים חדשים. בין השירים הישנים והחדשים יש דמיון, ובכל זאת קשה להחמיץ את ההבדלים ביניהם – הבדלים של גיל, ניסיון מצטבר ופרספקטיבה, ואולי גם של אקלים ספרותי. יחד הם משרטטים ביוגרפיה ספרותית מקוטעת אך מרתקת, מלאה שתיקות וחורים, המזכירה מסע אל נופיה המשתנים של השירה הישראלית בעשרות השנים האחרונות.
הספר נפתח בשיר "וידוי", שלוקח בחשבון את השתיקה המתמשכת, ומספר לקוראים מה שלום המשורר אחרי כל שנות ההיעלמות האלה. הוא מסתיים במילים: "חיי בהחלט מתקבלים על הדעת, כלומר די מאושרים, כלומר אומללים – מאושרים – אומללים – האם באמת יש לזה חשיבות". אין ניקוד בסוף השיר, לא סימן שאלה, לא נקודה, ולכן קשה לדעת אם השיר נגמר בנימה של ביטול: "עזבו, זה לא חשוב", או בתמיהה: "מה, זה באמת חשוב למישהו?" אבל ברור שמדובר בסיום מוזר ומלנכולי, ובעיקר מפתיע: המשורר מטיל ספק בחשיבותו, ואולי בעצם קיומו, של ההבדל בין חיים מאושרים וחיים אומללים.
אין הבדל בין אומללות ואושר? איך אפשר בכלל להבין את זה? אפשר לנחש, בשלב ראשון, שמדובר בשרידיה של עמדה ספרותית שהיתה מקובלת בנעוריו של אבגר, והמעיטה בחשיבותה של הביוגרפיה. בשיר ישן שלו, "מה זה שירה", כתב אבגר: "שירה היא צבע הנפש, לאחר שהיא (הנפש) מתאדה." זוהי גרסה לתפיסה שעיצב נתן זך בשיריו משנות החמישים והשישים, למשל בשיר "גם זה יין", הקובעת ששירה טובה נולדת כאשר נפש המשורר והביוגרפיה שלו נעלמות, ומותירות אחריהן משקע מסתורי של יופי לא מפוענח: "השקפה של מילים בסביבתן הקסומה, הפורה. נוף דומה מאוד לשמחה או לעצב אך בעצם, לא זו ולא זה…" – לא שמחה ולא עצב, לא אומללות ולא אושר, אלא התמזגותם בנוף מילולי קסום שמהדהד את זכרם הנעלם.
נניח שזה העניין, שמה שאבגר בעצם אומר זה: לא חיי חשובים, על אושרם ואומללותם, אלא השירים שלי, שבהם אני מערבב את צערי ושמחתי, ממש כמו שמערבבים צבעים, ומצייר באמצעותם נופים מילוליים עתירי יופי וגעגוע – מה שאכן נשמע כתיאור די מדוייק של שירתו המוקדמת. עדיין אפשר לשאול: אז מה באמת צבע הנפש שלו? מה נותר אחרי שהנפש מתאדה?
ולשאלה הזאת מעניקים השירים החדשים תשובות מפתיעות בישירותן. למשל השיר "האושר הוא כתום". מסופר בו על אמו של המשורר, המוצגת כפליטת שואה מוזרה ומלנכולית, ועל מעשה משונה שעשתה: קנתה לעצמה מכונית כתומה למרות שלא היה לה רשיון נהיגה, וגם לא צורך מעשי אחר במכונית, ולהגנתה הסבירה שכבר זמן רב היא מבינה שזה מה שיעשה אותה "מאושרת באמת" – גג מכונית כתום שישקיף אליה כל בוקר מחצר הבית.
בשיר הזה, כמו ברבים משיריו החדשים, משהו בפואטיקה של אבגר מתבהר ומעמיק. שירתו זוכה בתוכן קונקרטי, היסטורי וביוגרפי, ומתגלה כירושה מהוריו, בעיקר מאמו, הפליטה המלנכולית. היא זו שלימדה אותו כיצד מקשטים אומללות עקשנית במחוות גחמניות של אושר נדיב, פזרני, מיותר לכאורה, ועם זאת נחוץ. אפשר לשער ששירתו של אבגר, וחייו כפי שהם מצטיירים בה, אינם אלא מחוות אושר כזאת, שפרחה בצל המלנכוליה, ושם לא היתה לה ברירה אלא להסוות את עצמה, להישמר ככתם צבע מסתורי, "צבע הנפש", ובמשך שנים ארוכות פשוט לשתוק.
תנחום אבגר, הימים היו יפים מאיתנו, אבן חושן