שני סוגי שירים בולטים בספר הביכורים המיוחד כל-כך של מיטל זהר: שירים על מות האם, ושירים על אהובה שנטשה, ושני הסוגים מחברים בין פרידה, בדידות וגעגוע. הפרידה מהאם היא בעת ובעונה אחת מאוחרת מדי, כי האם כבר מתה, ואין מי שיענה לבת המתאבלת, אין מי שינחם ויחבק, אבל גם מוקדמת מדי, כי האם מתה בטרם עת, כשהיא ובתה צעירות מדי. צעירות מדי בכלל, מכל בחינה, אבל גם מבחינה מסויימת שיש לה חשיבות מיוחדת: לפני שהן הספיקו להתפייס, לפני שהאם השלימה עם אהבתה של בתה לנשים.
"אין לי בית שאוכל לחזור אליו ולומר: אני אוהבת אישה", מסבירה זהר באחד השירים, ובכל זאת היא חוזרת לבית הריק כדי להיפרד, כדי לספר, כדי לכעוס ולהתפייס. יש בזה כוח, אבל לא זה מה שמייחד את שירתה של זהר, כי מדובר באחד התפקידים האופיניים והמהותיים ביותר של אמנות השירה: ליצור באמצעות מילים את המרחב הנחוץ אך המדומה שבו החיים והמתים יוכלו להיפגש שוב על מנת להיפרד שוב, או כמו שמשורר יתום אחר, יאיר הורביץ, ניסח את זה: "שירה היא דיבור במקום שלעולם, לעולם לא יהיה בו חיבור".
מה שכן מייחד את שירתה הוא כשרונה לעצב ולתאר עולם שהתרוקן כמעט לגמרי, ונותרו בו רק סימנים ועקבות ורמזים חומקים למה שהיה, למה שאבד, למה שאולי יכול להיות. שיריה עשויים לעיתים קרובות ממחוות מילוליות וגופניות מנותקות ומינימליות, שהקו העובר ביניהן דרמטי – מספר סיפור על פרידה גורלית, יתמות וריקנות – ובה בעת שבור, מהוסס, מתפזר, נעלם באופק. יש בהם משהו שאולי מזכיר קצת מחול מודרני, מהסוג שמפגיש נטיות תיאטרליות עם שפת גוף בסיסית מאוד.
כדאי למנות כמה מהמחוות האלה, כי טמון בהן אופיים המיוחד של השירים. אם מכה ביד של בתה. הבת מרימה ידים. אישה מניחה ראש על כתף של אישה שיושבת לידה באוטובוס, ואז קמה והולכת לבלי שוב, או להפך: מתעוררת, נבוכה, ומסיטה את מבטה. אישה מציעה להכין ארוחה קלה לבת שאינה בתה. נכדה מציגה את עצמה בפני סבתה. אצבעות בין רגלים, ראש בין רגלים, משהו שצומח בין הרגלים. בת קונה מצרכים – בורקס, רוגלך, שישיות של מים מינרלים – לשבעה על אמה. למחוות הגופניות מצטרפות מחוות מילוליות, בסיסיות לא פחות: "מה את חושבת שאת עושה?" מה לא בסדר איתך?" "ליידי לא כוססת ציפורניים." בין לבין משובצים אביזרים שחוזרים על עצמם, כמו כסא ריק או דלת שנפתחת ונסגרת, הרבה מאוד ציפורים, שחפים ועורבים ויונים, ודמויות פיוטיות ומפונטזות יותר, כמו ליצנים ואקרובטים של קרקס נודד. לפעמים ממזגת זוהר שתי מחוות, גופנית ומילולית, לצירוף מסתורי ומורכב: "חכי, אולי רק לרגע תשכבי באמצע הסלון ונעשה עם הכנפיים".
אחד משיאיו של הספר הוא שיר קצרצר במיוחד שמורכב משתי מילים בלבד: "אני מצטערת". מצד אחד זוהי מחוות נימוס ריקה כמעט לגמרי, ה"סליחה" החפוזה שמשמיעים שני זרים שנתקלים זה בזה, ומצד שני ביטוי מזוקק של צער עמוק, הצער שמציף את הספר כולו. היופי המיוחד של שירת זהר ניכר בשיר הזה היטב, אבל גם הסכנות האסתטיות שאורבות לה: ההיענות לכוחו המכשף והמשתק של הריק, וההליכה על חבל דק שנמתח בין מעט מדי והרבה מדי, בין רגש מוכחש ורגש מופשט, בין ניכור וסנטימנטליות. זהר מצליחה ללכת על החבל הזה, ואפילו לרקוד, ובכל זאת מעניין יהיה לגלות לאן היא תיקח את הפואטיקה המיוחדת שלה בספרה הבא – אם היא תמצא דרך לחרוג מהריק, או להפך: תרחיב ותגביה אותו.
מיטל זהר, הבית לקח, הליקון
- שיר נוסף באתר ההוצאה.
- שירים נוספים במגזין 'מרפסת'.
- קלמית אשכנזי־ברנדס מראיינת את מיטל זוהר ב'את'.
- שירים נוספים ב-ynet.