במבוא למבחר כתביו של המשורר האמריקאי עזרא פאונד (1885-1972), קובע עורך המבחר, יהודה ויזן, שפאונד הוא "המשורר הזר המשפיע ביותר על השירה העברית במחצית השניה של המאה ה20". זוהי הכרזה מרחיקת לכת, ולפני שבודקים אם יש בה צדק, כדאי לומר כמה מילים על המשורר עצמו.
פאונד היה רב אומן של שירה, וכתב שירים יפים להפליא מתוך רצון כפול: לחקות את מופתי היופי שהורישו לו הקדמונים – גדולי המשוררים של יוון העתיקה וסין הקלסית ואיטליה של ימי הביניים המאוחרים וכיו"ב – ולעצב באמצעותם מופתי יופי חדשים לשירה האנגלו-אמריקאית בת זמנו. אהבה עצומה לשירה עתיקה התחברה אצלו בתשוקה עצומה לשנות ולחדש. והיה לו כישרון מסתורי, ניסי או אלכימי, ללכוד את תמציות היופי של הקלסיקות העתיקות ההן, ולשחזר אותן באנגלית שנשמעה לבני דורו רעננה וחדשנית להפליא.
הוא היה בראש וראשונה חקיין של פסגות-יופי מהעבר הרחוק, והיה בחיקויים שלו משהו שטחי וגאוני גם יחד. שטחי משום שהוא לא היה מסוגל להבין לעומק את התרבויות שחיקה – להבין, למשל, עד כמה הן זרות לו ומרוחקות מזמנו – וגאוני משום שמבעד לפערי הזמן והתרבות הוא היטיב לראות, ולהעלות באוב, את פני השטח המנצנצים של יופין. ובפני השטח האלה התגלו לו ולקוראיו סדרה של איכויות כמו-אוניברסליות, מעין נוסחאות כלליות של אמנות השירה באשר היא, כמו למשל הנוסחה האימג'יסטית: מוטב דימוי חד ומדוייק אחד, או תמונה צלולה אחת שיש בה משהו פראי ומהדהד, על פני כרכים רבים של מלל דקורטיבי, מופשט ומתפנק.
הכישרון הזה הפך אותו לצומת דרכים משמעותי בתולדות הספרות האמריקאית במאה העשרים. הוא לימד יוצרים אמריקאים רבים, מאליוט והמינגווי עד גינסברג ולואל, שתפקידם הוא לא להתפייט ולהתרפק אלא לתפוס את המציאות ההיסטורית בכל כוחה החי, ולרשום אותה, או להטיח אותה, על הנייר. הוא גם העניק למשוררים אמריקאים רבים תחושה חדשה של זהות ומסורת, שאפשרה להם לחרוג מגבולות השירה האנגלית שהעיקה עליהם קצת בזרותה, לטובת מרחבים תרבותיים הרבה יותר פתוחים ושאפתניים.
כשרונו המיוחד של פאונד אחראי במידה מסויימת גם לנפילתו הגדולה. מתישהו בשנות העשרים, שבמהלכן היגר לאיטליה, נבהל פאונד מהאופי החקייני, השטחי, של שירתו, וניסה להפוך לאינטלקטואל "רציני", כלומר לתרגם את האינטואיציות הספרותיות שלו להגות כלכלית ופוליטית. התוצאה היתה איומה. הערצתו לתרבויות עתיקות הפכה אותו לפשיסט. במלחמת העולם השניה הוא שימש כתועמלן ברדיו רומא, וניסה לשכנע את מאזיניו דוברי האנגלית שלא הגרמנים הם אויביהם, אלא היהודים. בזכות תהילתו הספרותית נחסך ממנו גזר דין מוות כבוגד, וכתחליף הוא אושפז בכפייה לתריסר שנים בבית חולים פסיכיאטרי בוושינגטון.
ועכשיו למקומו של פאונד בתולדות השירה הישראלית. בשנות החמישים והשישים שינתה השירה הישראלית – בעקבות הפוליטיקה והחברה הישראלית בכלל – את האוריינטציה התרבותית שלה, ונעה ממרחב ההשפעה של השירה הרוסית למרחב ההשפעה חדש, של השירה האנגלו-אמריקאית. משוררים צעירים בולטים באותה תקופה, כמו זך, אבידן, ויזלטיר ושבתאי, אימצו את גיבורי המודרניזם האנגלו-אמריקאי כמורי הלכה, וביניהם גם את פאונד. ועם זאת השפעתו הישירה על השירה הישראלית היתה צנועה למדי, ואפשר להבין למה: פאונד, בגלל האופי החקייני והחלול של שירתו, מעניין הרבה פחות הן ממקורות ההשראה שלו – הקלסיקה היוונית, הסינית, היפנית וכו' – והן מממשיכיו בשירת המאה העשרים. מי שתפס את העניין בבהירות היה יורם ברונובסקי, שמאמרו המצורף למבחר הוא הטקסט המאוזן ביותר על פאונד שאפשר למצוא בעברית, ומומלץ להשתמש בו כמבוא אלטרנטיבי למבחר כולו.
עזרא פאונד, מבחר כתבים, עורך: יהודה ויזן, דחק