בעיני רבים מאוהביה אמירה הס, שהתחילה לפרסם לפני שלושים שנה, היא המשוררת הישראלית הבולטת והאסרטיבית ביותר במסורת השירה הפמיניסטית-מזרחית, מהאמהות-המייסדות של המסורת כולה, וכשקוראים את שיריה אפשר להבין למה. יש משהו משוחרר, מפליא בכנותו ובעוצמתו, באופן שבו הס נותנת ביטוי לקונפליקטים הזהותיים שלה – הן במישור הנשי-גברי, הן במישור המזרחי-אשכנזי, והן במפגש הסבוך בין המישורים. אלא שהמשוררת עצמה נרתעת מההגדרה "פמיניסטית-מזרחית", רואה בה "טעות גדולה", ולרתיעה הזאת צריך להתייחס ברצינות. דווקא במחלוקת הזאת, שבין המשוררת ואוהביה, ניכר אופיה המיוחד של שירת הס, המבוססת על עימות חריף, אלים וחזיתי לפעמים, בין נגלה ונסתר, חוץ ופנים, אדם ואוהביו.
המסקנה הראשונה היא שלשירת הס צריך לגשת בזהירות. קל לאהוב אותה, יש משהו עוצר נשימה ביופיה הלשוני, אבל קשה לעמוד על מלוא משמעויותיה, ולכן קל להחמיץ את מעמקי הפחד והכמיהה שמהם היא נובעת. הקושי להבין ולהיות מובנת, לאחרים ולעצמה, מתגלה בשירים הן כערך חיובי – הס מתעקשת שוב ושוב להיוותר בלתי מפוענחת, כלומר חופשיה, משוחררת מהגדרות חיצוניות, נאמנה רק לעצמה; והן כערך שלילי – יש בה פחד גדול להיוותר חתומה, מנותקת, בודדה ועקורה. אפשר לשער שיש בלב עולמה מקום זר ובודד, אך אולי גם טהור ומופלא, ששיריה נמשכים אליו ונרתעים ממנו בעוצמה זהה, והתוצאה דומה לשדה כוח מגנטי: מערבולת מילים שרישומן על פני הדף כריזמטי ומסתורי גם יחד.
האם המקום הזה, שהמשוררת נמשכת אליו ונרתעת ממנו, היא ילדותה בחיק התרבות היהודית בבגדד, שממנו נעקרה ב1951, כשהיגרה לישראל עם משפחתה בהיותה בת שמונה? אם להאמין לרבים משיריה, וביניהם לשירי ספרה החדש, התשובה צריכה להיות: כן ולכן לא. בגדד האבודה היא אכן מושא של געגועים עזים, אך כמו שנרמז בגוף השאלה היא גם מקור של פחד ורתיעה, ובכל מקרה היא רק חצי מהמשוואה. החצי השני הוא המקום שהס היגרה אליו ונאחזה בו, ובנפשה עדיין מהגרת אליו, חושקת בו ומושלכת ממנו אל תוך עצמה. ונכונותה להכיר בשתי העוצמות האלה גם יחד, להעניק להן ערך שווה בלי להכריע ביניהן, ולהתייצב על קו השבר – שאינו קו יחיד, ישר וברור, אלא פקעת של שברים רבים שחותכים זה את זה: ילדות ונעורים, מזרח ומערב, אב ואם, גבר ואישה, פחד וכמיהה – היא מקור הכוח של שירתה.
שם ספרה השביעי, "כמו בכי שאין לו עינים להיבכות", מהדהד ברבים משיריו, והבכי הזה, נטול העינים, לובש ופושט צורה בשבעת שעריו, שהדגשים שלהם נעים מחיצוני לפנימי, ביוגרפי למטאפיזי ובחזרה. משיר לשיר הבכי מתרחב: מתברר שהוא לא רק ביטוי של צער אלא גם מקור של עונג, שהוא מאיים להטביע למוות אך גם מעניק חיים, שהוא קופא בזעם כשהמשוררת חשה מאויימת, ונובע דווקא כשפוקד אותה רגע של שמחה והתעוררות. וככל שמשמעויותיו מתרחבות והמסתורין שכרוך בו גדל, והוא הולך ומידמה למעיין של שיר השירים – "גן נעול אחותי כלה, גל נעול, מעיין חתום" – על ריבוי משמעויותיו: מקור המיניות והחיים והקדושה, שנועד להיפתח ולנבוע, ובה בעת להיוותר בלתי נדלה, כמוס וחתום.
כשקוראים את שירי הס לאור הדימוי הזה, הם נעשים לפעמים מובנים יותר. המקום הבודד בנפשה, מקור הבכי, הוא גם באר מים חיים, והשירים נובעים מהרצון לשוב אליו, להגן עליו ולדבוק בו. כך גם אפשר להבין את הטווח הרגשי הרחב שמאפיין את שירתה – הנעה בין צער עמוק על אובדן המעיין, התפרצויות זעם המופנה כנגד מי שחילל או מאיים לחלל אותו, ושמחה גדולה כאשר שיריה מצליחים לרמוז ליופיו הכמוס, ולתת לו לרגע עיניים.
אמירה הס, כמו בכי שאין לו עינים להיבכות, עם עובד
- שירים נוספים ב-ynet.
- אלמוג בהר על הספר.