את אוקטביו פאס (1914-1998), שמבחר משיריו ראה כעת אור בתרגום עברי יפה ומוצלח במיוחד של טל ניצן, מקובל להציג כ"גדול המשוררים המקסיקניים במאה העשרים". היו לו חושים פילוסופיים חדים לצד כישרון יוצא דופן לצייר באמצעות מילים, ולא במקרה היה לו עניין עמוק באמנות פלסטית בכלל ובציור מודרניסטי בפרט, עם דגש על ציור סוריאליסטי. כשקוראים את שיריו אפשר ממש להרגיש איך הוא הניח אותם על הדף במין משיכות מכחול מדוייקות ואסרטיביות, שורה אחר שורה, על מנת ליצור את הציורים המילוליים הוירטואוזיים שלו, שבחלק מהם ניכרת השפעה של אמנות אצטקית. לפעמים היו אלה שירי ציור קצרצרים ומרהיבים דמויי הייקו, ולפעמים שירים ארוכים ומורכבים יותר, שבהם הוא ערבל יחד סדרה של ציורים מילוליים והגדים כמו-פילוסופיים למציאות אלטרנטיבית, מאגית או מיסטית.
יש משהו מרתק גם במעמדו כ"גדול המשוררים המקסיקניים". הוא חי שנים רבות מחוץ למולדתו, בעיקר כדיפלומט בכיר בשירות ממשלת מקסיקו, ודומה שהוא אימץ את הדיפלומטיה לא רק כמקצוע ודרך חיים אלא גם כעמדה כפולת-פנים כלפי זהותו המקסיקנית. דיפלומט, כמו מרגל, הוא יצור משונה במקצת, שמונע על ידי רצונות מנוגדים: מצד אחד להזדהות עם מולדתו ולייצג אותה, מצד שני להתרחק ממנה לטובת מרחבים זרים, וכפילות דומה מאפיינת את יצירתו הספרותית הענפה של פאס. הוא חתר בשני כיוונים הפוכים: לשמש פרשן מרכזי של התרבות המקסיקנית בזירה הבינלאומית, ובה בעת להשתחרר מהקשרים מקסיקניים שנראו לו מגבילים או מעיקים מדי לטובת מרחבי שפה ודמיון אוניברסליים ככל האפשר.
הכפילות הזאת זכתה לביטוי מרתק באחת מיצירותיו המצליחות ביותר – לא שיר אלא מסה שראתה אור ב1950, "מבוך הבדידות", שבה ניסה פאס לחשוף בפני העולם כולו את סודותיה של "האישיות המקסיקנית", ותיאר אותה כדמות סגורה, חרדה, חשדנית, הלכודה בסתירותיה התרבותיות הבלתי פתורות ובעברה הטראומטי, מתחבאת מעבר למסכות נוקשות ומתבצרת בבדידותה. היה משהו מפתיע ומפתה בנסיונו לתאר את ייחודה של תרבותו תוך הסתמכות דווקא על מושג הבדידות – מושג קיומי אוניברסלי שהיה פופולרי מאוד באותן שנים – ואפשר לקרוא את המסה כולה כעדות אישית שבה חשף פאס המניע העמוק של שירתו: לחרוג מ"הסגירות" או "הבדידות" המקסיקנית לטובת נופים יצירתיים פתוחים ומשוחררים יותר, קוסמופוליטיים, ותוך כדי כך לגעת במה שנראה לו לב הקיום האנושי – מתח בין בדידות גורלית לבין תשוקה עזה להיגאל ממנה.
אפשר להצביע לפחות על שני סוגים של "נופים יצירתיים קוסמופוליטיים" שבאמצעותם ניסה פאס להיגאל, ואולי אפילו לברוח, מהסתירות המכאיבות של זהותו המקסיקנית. לצד הנופים של הציור האירופאי המודרניסטי, ששימשו לו השראה בכל תקופות יצירתו, בולטת גם השפעתה של מיסטיקה בודהיסטית והינדואיסטית (למעשה גרסה קצת מופשטת, מערבית, "קוסמופוליטית" שלה) שאליה הוא נחשף בשנות השישים, כשהיה שגריר מקסיקו בהודו.
באחד משיריו היפים ביותר, "סיפור על שני גנים", סיכם פאס את מה שלמד בהודו: שני הגנים הם במובן מסויים מקסיקו והודו, או ליתר דיוק: הנופים המקסיקניים רוויי הכאב והמיסתורין של ילדותו ונעוריו, ונופים הרבה יותר "רוחניים", העשויים בעיקר מ"אור בהיר" ו"חלל עשוי אוויר", שפאס זיקק מתוך התנסויותיו כמשורר-דיפלומט ברחבי העולם. פאס מעמת בין שני הגנים כמו שמעמתים חידה עם פיתרון, סבל עם גאולה, נקודת מוצא מבולבלת עם יעד נחשק ומיטיב, אבל גם חותר בעדינות למזג אותם ליצירה אחת – לסיפורה של הפלגה סביב העולם כולו, הפורשת נוף פתוח ורחב שבו גן ביוגרפי והיסטורי, המרוכז במקסיקו, מתערבל בגן מאגי או מיסטי, השייך לכאורה לאנושות כולה, עד להעלמותם המשותפת בחלל הריק.
אוקטביו פאס, שר על גדות הנייר, מספרדית: טל ניצן, הוצאת קשב לשירה