על מאיה אנג'לו

פורסם בתאריך 6 ביוני 2014 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

קשה להפריד בין יצירתה של המשוררת והסופרת האפרו-אמריקאית מאיה אנג'לו, שנולדה ב1928 והלכה לעולמה לפני שבועים, לבין אישיותה ודמותה הציבורית כפי שהתעצבה בשתי זירות: בכתיבתה האוטוביוגרפית הענפה, ובמעורבותה המתמשכת בפוליטיקה של ארצה. יצירתה האוטוביוגרפית היתה הבסיס לכל השאר. בלט במיוחד ספרה הראשון, "ידעתי למה הציפור הכלואה שרה", שבו סיפרה אנג'לו על ילדותה ונעוריה בצילם של דיכוי גזעני ואלימות מינית, שהגיעה לשיאה כשנאנסה בהיותה בת שמונה, ועל דרכה להתמודד עם הטראומה ולשקם את זהותה, בין השאר בעזרת החסד של קריאת ספרות וכתיבת ספרות.

הספר, שראה אור ב1969, נתפס עד מהרה כנקודת מפנה בתולדות הספרות האפרו-אמריקאית, וכתיאור מכונן של מסלול ההתבגרות הניצב בפני נשים אפרו-אמריקאיות. אנג'לו הפכה לסמל של מאבק בגזענות ושל גאווה בשורשיה ובזהותה, בעיקר בזכות כשרונה לחבר כאב גדול עם אהבה גדולה, ולמזג רגישות למצוקות העבר וההווה עם נחישות פוליטית להתקדם לעתיד טוב יותר. המיזוג  הזה – שהיה בו משהו אימהי, רווי בחמלה ובאופטימיות – אפשר לה לנוע מהשוליים הפוליטיים ללב הציבוריות האמריקאית, ולהפוך לאחת המשוררות הפופולריות ביותר בארצות הברית.

הפופולריות הגיעה לשיאה כאשר אנג'לו הוזמנה לכתוב שיר לכבוד בחירתו של קלינטון לנשיא,  ולקרוא אותו בטקס ההשבעה שלו ב1993. אנג'לו היתה המשוררת השניה בתולדות האימפריה שזכתה לכבוד הזה – קדם לה רוברט פרוסט בטקס ההשבעה של קנדי. שני שירי ההשבעה, "נתינה עד כלות" של פרוסט ו"בדופק הבוקר" של אנג'לו, דומים לפחות משתי בחינות: שניהם שירים פוליטיים מהזן המכובד, המתאים לאירועים רשמיים, ושניהם מהללים את הזיקה לאמא אדמה – "הארץ", אצל פרוסט, "הסלע, הנהר, העץ" אצל אנג'לו, אבל חוץ מזה הם שונים בתכלית, פואטית ואידיאולוגית.

השיר של פרוסט התבסס על מלחמת העצמאות האמריקאית וההתפשטות מערבה, וניסח את הגרסה האמריקאית של הסיפור הציוני – "הארץ הייתה שלנו עוד לפני שהיינו שלה". הוא סיפר סיפור על כובשים ומתנחלים שהפכו לבני הארץ באמצעות התנתקות מהעבר הבריטי והתמסרות גמורה לארץ החדשה, אלא שההתנתקות וההתמסרות לא הצליחו, וגם לא היו אמורים, לטשטש את נקודת המוצא – האירופאית, הכובשת, המתנחלת, המנצחת בכל מלחמותיה, ולכן השיר התכחש לכל האמריקאים שמורשתם אינה מבוססת על חרות וניצחון אלא על שיעבוד ותבוסה. אנג'לו, לעומת זאת, הדגישה בשירה את גיוון המורשות האמריקאיות, ואת הצורך בשחר חדש של הרמוניה בין גזעית ואחריות חברתית ואקולוגית, שיחליף את עידן המלחמה, רדיפת הבצע ושוד האדמה.

כשמשווים בין השירים, בסיבוב הראשון השיר של פרוסט מנצח: יש משהו הרבה יותר מגובש ופתייני ביופיו. בבחינה מעמיקה יותר העניינים מסתבכים, שכן בעוד השיר של פרוסט מבוסס במידה רבה על מסורת הסונטה האנגלית, השיר של אנג'לו מכוון ליצירתה של מסורת חדשה, שאינה מעניקה קדימות לעבר האירופאי. לא פלא שהראשון אלגנטי כל כך – אלגנטיות יהירה ומפונקת – ואילו השני מהוסס ומפותל. על פרוסט אפשר לומר שהאמת כבר ידועה לו. על אנג'לו שהיא עדיין מחפשת אותה.

ועם זאת צריך להודות ש"בדופק הבוקר" אינו שיר מוצלח במיוחד של אנג'לו. משהו במעמד, השבעת נשיא, גרם לה לחרוג מהפואטיקה שלה, שהתעצבה בנסיבות שונות בתכלית, בעיקר מתוך מסורת הדרשה או ההמנון האפרו-אמריקאית, שבאמצע המאה שעברה התחילה לחרוג מהקשריה הכנסיתיים ולהתרחב להקשרים חילוניים ופוליטיים. אנג'לו אימצה את נטייתה של המסורת הזאת לחבר בין מגע אינטימי, פגיע ופצוע, לבין הקשר קהילתי מחבק ומחזק, ולכן בשיריה הטובים יש תמיד משהו ישיר ונגיש מאוד, רגשית ומוזיקלית, שבולט גם בשירי האהבה הרבים שכתבה, כמו השיר המצורף לרשימה.

a

 

תגיות: , , , ,

יום שישי, 6 ביוני, 2014 היכל התהילה, שירה מתורגמת

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

חיפוש

 

ארכיון

כלים