"שמש שקוהלת לא ידע", ספרה השלישי של סיון הר-שפי, הוא אחד הספרים השאפתניים ביותר שנכתבו על ידי משוררי "משיב הרוח", הקבוצה שצמחה מתוך השוליים האוונגרדיים של החברה הדתית-לאומית. השאפתנות היא תיאולוגית. הר-שפי מציעה את עצמה כפרשנית חדשנית של מסורת קונקרטית מאוד, זו שנעה מקבלת האר"י דרך החסידות ועד לזרמי העומק של החברה הדתית-לאומית בימינו. יש העזה בפרשנות הזאת, כי היא מבוססת על אהבה והתמסרות לגוף, ואולי כדי לכפר על כך הספר מעוצב כמחזור רציף של שירי דבקות ואמונה באל. במילים אחרות, הר-שפי מפגינה תשוקה כפולה: להציע התחדשות דתית, ובה בעת להפגין נאמנות נלהבת למסורת שהיא מנסה לחדש. התשוקה הכפולה הזאת מאפיינת את כל משוררי "משיב הרוח", אלא שבספרה החדש מנסה הר-שפי לתרגם אותה משפה של קונפליקט ומחלוקת – מין חיכוך בין התקרבות לאל והתרחקות ממנו, קודש וחול, חזרה בתשובה והיפתחות לתרבות החילונית – לחזון דתי מעוגל היטב, קצת סדור ועקבי מדי, שמשתדל להבליע את הקונפליקט, ואולי אף להתכחש לו.
הר-שפי נוטלת רעיון חסידי – רעיון "הירידה לצורך עליה", שיש לו שורשים בקבלה – ומותחת אותו עד שהוא משתנה מהיסוד. כמוטו לשער שפותח את ספרה היא בחרה בפיוט עממי של חב"ד: "הנשמה יורדת לתוך הגוף/ ויי צועקת ויי ויי/ ירידה זו צורך עלייה/ עד שכל זה הוא כדאי." למה הנשמה צורחת? כי היא נופלת מעולמות עליונים לעולם של חטא וטומאה – עולם הגוף. אבל כל זה כדאי, כי רק מי שיורד יכול לעלות, ולהעלות איתו את העולם כולו למדרגה גבוהה יותר. אלא שהר-שפי משנה קצת את הרעיון. הירידה אינה "לצורך עליה". היא העליה עצמה. או במילותיה שלה: היא "נפילה אל המדרגה העליונה".
קשה להחמיץ את העוקץ הרדיקלי של השינוי. הדגש עובר מיחסים הירארכיים בין נשמה וגוף – נשמה למעלה, גוף למטה – ליחסים כמו-שוויוניים, שבהם הלמטה והלמעלה נוטים להתהפך. החיים פה, בגוף הזה ובעולם הזה (וכנראה צריך להוסיף: בארץ הזאת), הם בעיני המשוררת "המדרגה העליונה" של הקדושה, והדבר מאפשר לה לתאר בכישרון גדול ובשפה חושנית מאוד את העונג העילאי הכרוך בהתמזגות הנשמה האלוהית עם הגוף העשוי עפר. לשם כך היא משתמשת במערכת דימויים הנטועה היטב במסורת היהודית, אבל גם מזכירה את "מלאכים בשמי ברלין" של וים ונדרס: הנשמות דומות למלאכים, שלמרות חירותם השמימית מתקנאים בעוצמה הרגשית של חיי אדם, ומצטרפים אליהם בשקיקה.
מכיוון שזוהי שפת משלים ומדרשים, חשוב לשאול מה הנמשל. יש כמה נמשלים, כולם דו-משמעיים, וביניהם כדאי להדגיש שניים. אחד הוא מגדרי: הר-שפי נוטלת לעצמה את החירות הפמיניסטית לבטא בקולה שלה את תפיסת עולמה הייחודית, חירות שאינה מובנת מאליה בעולם הדתי, אך בה בעת חותרת להשלים עם מקומה של האישה בסדר הדברים המסורתי – קרוב ככל האפשר לגוף. היא בעצם שבה ואומרת בשיריה: "ברוך שעשני כרצונו". נמשל נוסף הוא פסיכולוגי. דומה שהר-שפי מעוניינת להדחיק הבט משמעותי של רעיון "הירידה", שאינו מצומצם ליחסים הדמיוניים בין נשמה וגוף, אלא מנסה להתמודד עם העובדה שחיי אדם כרוכים לעיתים בכאב בלתי נסבל: בבדידות, יאוש, פחד. היא לא יכולה להתכחש לקיומו של הכאב, אבל היא מגנה אותו במילים קשות, מדמה אותו ל"רקב", "הבל" ו"מוות", ומציעה שוב ושוב "להתפכח" ממנו, "לעלות" ממנו, "לתקן" אותו. אפשר להבין את ההמלצה, אבל דומה שהחיים – חילוניים או דתיים – הם קצת יותר מסובכים מהאחזות להוטה ונואשת בחדוות הגוף המתחבר לאלוהיו.
סיון הר-שפי, שמש שקוהלת לא ידע, הקיבוץ המאוחד
- הספר באתר ההוצאה.
- שירים נוספים במוסף שבת 'מקור ראשון'.
- הר-שפי באתר של נילי דגן.
- רשימה של יוסף כהן אלרן באתר News1.
- לרשימה על 'תהילים ליום רעש'.