"ראנא", ספרה החדש של חדוה הרכבי, הוא אחד משיאי יצירתה. זה ספר שירה מזן מיוחד, כזה ששיריו מצטרפים לסיפור. כשניסיתי להבין את הסיפור הזה – סיפור, מכושף, מעגלי, על אישה מסתורית ששמה ראנא, שהתגלתה למשוררת בכל יפעתה ואז נטשה אותה, מותירה אחריה געגוע נורא וכמיהה איומה – נזכרתי בנבואה קצרצרה ויפהפיה, מפורסמת מאוד, של עמוס, שמתארת בתמציתיות דייקנית את העלילה כולה: "הנה ימים באים והשלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה', ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח, ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו".
זה גרעין הסיפור. ראנא נעלמה, וכל מה שנותר הוא זכר קולה שנדם ומבטה שנאטם, ועימם רעב או צמא להתגלותם המחודשת. אך מכיוון שאין לרעב או לצמא הזה מענה, כי ראנא איננה, אין ברירה לאוהבת אלא לצאת בעקבותיה לנדודים תזזיתיים בכל רחבי העולם, "מים עד ים ומצפון עד מזרח". הרכבי מתארת בספרה שוב ושוב את הנדודים האלה, שבמהלכם מה שהיא מכנה "המציאות" יוצאת למרדף אחר עצמה, ומרוב תשוקה מתערבלת ומתערפלת והופכת לבדיה: לנוף מיתולוגי שציפור שותתת דם קורסת בו, או לחדר טיפולים במחלקה פסיכיאטרית, או למרחבים ליליים רוויים באלכוהול שבהם המשוררת מצטרפת ל"כל מיני פנטזיונרים, קריזיונרים, חולמים מטורפים" שמשתוקקים כמוה למבטה הנעדר של ראנא, ומבלבלים בינו לבין מבטה המתפורר, הרואה לכאורה רק פנימה, של המשוררת עצמה.
אז מי היא ראנא? משהו בדמותה המיוחדת מלמד שלא מדובר בסיפור שיגרתי על אהבה נכזבת. נכון שראנא מעוצבת כאישה בשר ודם, שהותירה אחריה זכרונות ממשיים וביניהם מכתב פרידה חד ותקיף שבו היא מבקשת מהמשוררת להניח לה, ויחד עם זאת ברור שיש לה גם צדדים פנטסטיים, כמעט אלוהיים, שהופכים את שירי האהבה שמופנים אליה למסכת של מזמורים כמו-דתיים – תחינות נואשות למענה, לתשובה, לסליחה, לישועה, לנחמה.
רמז לזהותה אפשר למצוא בשיר "נעילה" שחותם את הספר, ומוקדש לרינה מוזס-הרושובסקי, דמות ידועה בעולם הפסיכואנליזה הישראלי, שהלכה לעולמה לפני כשבע שנים. מהשיר אפשר ללמוד שמוזס-הרושובסקי היתה כנראה המטפלת של הרכבי, ושמשהו בטיפול – אולי בתהליך המכונה "העברה", שבו המטופלת מזהה את המטפלת עם דמות משמעותית מעולמה הפנימי – הצליח הרבה מעבר לרצוי, ובעצם הסתבך והשתבש לגמרי. מתוך כך עולה ההשערה שראנא אכן התגבשה סביב מוזס-הרושובסקי, אבל נותרה מנותקת במידה רבה מדמותה הממשית, כי היא התהוותה מחומרים ומקולות פנימיים שמקורם בנפשה של המשוררת, כאלה שהתעוררו לחיים במהלך ההעברה.
אבל גם אם ההשערה נכונה, ו"ראנא" הוא אכן ספר שנוצר בהקשר טיפולי, כדאי לזכור שהפרשנות הפסיכואנליטית שלו היא בהכרח חלקית ומוגבלת. בסופו של דבר "ראנא" אינו תיאור מקרה אלא ספר שירה רב עוצמה ויופי שהתהווה, כלומר נכתב, מחוץ לטיפול ובעצם מעבר לו, מתוך בדידות גדולה, אחרי שראנא נטשה והכל קרס, במעבדה של משוררת ולא בקליניקה של פסיכואנליטיקאית. ושם, במעבדה הזאת, ראנא נולדה שוב בדמות חדשה של גיבורה כפולת פנים – חציה אישה ממשית וחציה משהו אחר, לא לגמרי מוגדר – שמשחזרת למעננו את המיתוס המוכר, הבסיסי כל-כך, שנע מהתגלות דרך הסתר פנים לכמיהה להתגלות מחודשת. והשחזור הוא ספרותי לחלוטין, עשוי כולו ממילים – הן מהמילים הטובות והרעות שראנא אמרה או כתבה למשוררת לפני שקולה נדם, והן ממילים חדשות שהמשוררת בראה מתוכן בתהליך של פרשנות, מדרש, העלאה באוב, היזכרות מאגית והשראה, תהליך שמטרתו היא להפוך גזירה לתפילה, נבואת חורבן לתורת חיים, ועבר אבוד לעתיד שיש בו תקווה.
חדוה הרכבי, ראנא, הקיבוץ המאוחד