ערס פואטיקה

"ערס פואטיקה" הוא שמה של חבורת משוררים צעירים שהתהוותה במהלך השנה האחרונה בעקבות סדרת אירועי שירה שערכה המשוררת עדי קיסר. סביב החבורה – שפרט לקיסר בולטים בה המשוררים ישראל דדון, תהילה חכימי, רועי חסן ושלומי חתוכה – התפתח בחודש-חודשיים האחרונים פולמוס סוער הנוגע לעמדות המיליטנטיות המנוסחות בחלק מהשירים. רוב הפולמוס התרכז בשיר "במדינת אשכנז" של חסן, שתיאר תחושות קשות של מזרחי בחברה שנשלטת על ידי אשכנזים: "במדינת אשכנז אני מופלטה/ אני חפלה/ אני כבוד/ אני עצלן/ אני כל מה שלא היה פה פעם/ כשהכל היה לבן/ אני ההרס/ החורבן/ השד המזויין…" והסתיים בהתנערות גמורה ממדינת ישראל הרשמית ותרבותה: "לא התאבלתי על קניוק/ ושרפתי את הספרים של נתן זך/ ולא חוגג לך עצמאות/ עד שתקום לי מדינה// אם תגרשי אותי אלך…"

אפשר היה לנחש מראש את סוג הדיון שהתפתח בעקבות השיר. בצד האשכנזי נשמעו מייד הטענות הרגילות – שגם אשכנזים סבלו במעברות, שהיה קיפוח, ברור, אבל הוא נגמר מזמן, שלא יפה להעליב ככה מת מהולל כקניוק או קשיש רב זכויות כזך, וכו'. בו בזמן, בצד המזרחי, מיהרו להריע למשוררים הצעירים על העוז לומר את כל האמת בפרצוף בלי שום התנצלויות, והודיעו בהתלהבות שזהו, כללי המשחק השתנו – קם דור מזרחי חדש שכבר לא מחכה יותר לאישור או הכרה מצד הממסד, ומכריז על עצמאות תרבותית.

זה ויכוח חשוב, אבל ברור שהוא מורכב בעיקר מקלישאות, מה גם שרוב המתווכחים שכחו שמדובר בשירים. ולשירים יש תכונה מעניינת: ככל שהם טובים יותר, כך המתח בין מה שמנוסח בהם במפורש ומה שמסתתר בין המילים משמעותי יותר. נכון ששאיפתם של רוב משוררי "ערס פואטיקה" היא לכתוב שירה צלולה ככל האפשר, מפורשת, לא מסתתרת. נכון גם שאחד השירים היפים ביותר שאפשר למצוא באסופות של "ערס פואטיקה", "שיכון סלע" של חסן, מצהיר על התנגדות לכל ניסיון לערפל במילים יפות מדי, דימויים או מטאפורות, את המציאות הדלה של שכונת ילדותו – עמדה שאפשר להבין כהתרסה כנגד אחת הפואטיקות הישראליות-מזרחיות המשפיעות ביותר, זו של רוני סומק. כל זה נכון, ובכל זאת, למרות השאיפה לשפה בהירה וחד משמעית – שירתו של חסן, ככל שירה טובה, מבוססת על פער בין נאמר למשתמע.

כדי לתפוס את הפער הזה צריך להסיט את המבט מהמתח מזרחים/אשכנזים למתח קצת פחות גלוי שממלא תפקיד חשוב בעיצוב השיר. חסן מבטא אמנם התנערות בוטה מסופרים אשכנזים כקניוק וזך ומבהיר שהוא קורא בהם "כדי לדעת איך לא לכתוב", אבל יש לפחות משוררת אשכנזיה אחת – משוררת ולא משורר – שיחסו אליה שונה בתכלית: לא רק שהוא לומד ממנה איך לכתוב, הוא גם משתמש במילותיה בכתיבת השיר עצמו. השיר "במדינת אשכנז" – שנפתח במילים "במדינת אשכנז השקד פורח" – הוא דיאלוג אינטנסיבי עם אחד ממחזורי השירה היפים ביותר של לאה גולדברג, "משירי ארץ אהבתי", שנפתח במילים "מכורה שלי, ארץ נוי אביונה", ושהפרק השני שלו, זה שמהווה בסיס לשיר של חסן, ידוע בזכות לחן של מוני אמריליו ובביצוע של רוחמה רז.

מיהי "המכורה" או "ארץ אהבתה" של לאה גולדברג, המתוארת כארץ עלובה השרויה ביגון מתמיד? אפשר לנחש שזה צירוף של הרבה מולדות אבודות: של ציון החרבה משירת הקודש והחול העברית, זו שנעלמה בעקבות הציונות; של ליטא היהודית מילדותה של המשוררת, זו שאבדה בשואה; של שאר המולדות האבודות של יושבי הארץ בזמן פרסום השיר – 1951; ואולי גם של פלשתינה-א"י הרב-תרבותית שבטרם הקמת המדינה. המכורה הזאת הרבה יותר קרובה ברוחה לשיכון סלע, שכונת ילדותו של חסן, מאשר ל"מדינת אשכנז" היהירה – כלומר מדינת ישראל – שתפסה את מקומה, הן במציאות חייה של גולדברג והן במילות השיר של חסן.

אבל בכך לא מתמצה הדמיון בין השירים. שניהם מדגישים דמויות של נשים אמהיות – "שבע עלמות/ שבע אמהות/ שבע כלות בשער". אצל  חסן, אחרי תיאור קצבי וכועס של עיוות דמותו בידי הממסד האשכנזי שחלק ממנו צוטט למעלה, משהו משתנה בבת אחת לא רק בנימת השיר, שהופכת רכה ומופנמת יותר, אלא גם במין הדקדוקי של הדמות שפונים אליה, המתחלף מזכר לנקבה, ובאשמה שהמשורר תולה בה – כבר לא השחתה אלימה של דמותו אלא התעלמות מהצורך שלו בשייכות ואהבה. "לא ראית אותי כשהלכתי על המים כמו ישו/ ולא כשספרתי אגורות כמו שספרת כוכבים/ ולא כשהנבטתי שעועית בצמר גפן כדי ללמוד ממנה/ איך צומחים", הוא כותב, וקשה שלא לחוש ש"מדינת אשכנז" הופכת כאן מממסד כוחני לדמות אמהית – אם מאכזבת, שתלתה עינים בשמים, לספור כוכבים, במקום להעניק לבנה מבט מאשר ואוהב.

והדיאלוג בין השירים הולך ומעמיק, כי ההתעלמות מהבן האובד – שלובש בשני השירים דמות של משיח נסתר – מנוסחת במפורש כבר בשיר של גולדברג: "אך מי עיני נשר לו ויראנו,/ ומי לב חכם לו ויכירנו,/ מי לא יטעה,/ מי לא ישגה,/ מי ומי יפתח לו הדלת?" גולדברג כמו מנבאת את הבדידות והאכזבה של חסן, את הכמיהה שלו להכרה ואת התחושה שהוא בלתי נראה.

ואולי כאן, בעיוורון הגורלי הזה, כדאי להתחיל לחשוב על משוררי "ערס פואטיקה". רוב קוראי "במדינת אשכנז" נתפסו להתרסה כנגד זך וקניוק – אבל דווקא בהתרסה הזאת אין הרבה חדש. משוררים מזרחיים בולטים כמואיז בן הראש וסמי שלום שטרית כבר ניסחו התרסות לא פחות חדות כנגד הממסד האשכנזי. מה שחדש ב"ערס פואטיקה" הוא מה שמסתתר מעבר להתרסה הזאת – המקום הרך, הפצוע והחשוף שבא לידי ביטוי בדיאלוג בין חסן לגולדברג. ומדובר בחידוש רב משמעות, כי נחוץ אינטגריטי רגשי יוצא דופן כדי לבטא באופן חריף ומדוייק כל כך את הכמיהה הנכזבת לשותפות אמת בין מזרחים ואשכנזים.