אהבתי מאוד את "מלכה עירומה", אנתולוגית שירי המחאה הנשית בעריכת דורית ויסמן שראתה אור לא מזמן. אהבתי אותה משתי סיבות – בזכות פתיחותה של ויסמן לקולות וסגנונות כתיבה רבים ושונים, ובזכות כשרונה להפיק מהריבוי הזה אמירה מהדהדת בלי לכפות עליו תבניות נוקשות של סדר והירארכיה. רק תודעה כזאת, פתוחה ורחבה באמת, יכולה להפיק מחאה ספרותית אפקטיבית. כעת, עם פרסום "נורמל", ספר שיריה החדש של ויסמן, אפשר לקבוע שצמד היתרונות שמאפיין אותה כעורכת – הפתיחות לקולות רבים והכישרון לחבר אותם באופן רך ושוויוני – ניכר גם בשיריה שלה, אם כי באופן שונה מאוד, פחות פוליטי והרבה יותר אישי.
הספר נפתח בשער שמצטייר כהמשך ישיר ל"עירומה", ומוקדש כולו למה שאפשר לכנות "שירי מחאה חברתית נשית", ממש כמו בכותרת המשנה של האנתולוגיה. אלה שירים יפים, אך הם אינם מייצגים את שאר שירי הספר, ולמעשה עוקפים את הדרמה העיקרית שמתרחשת בו – דרמה שאינה מבוססת על מחאה, כלומר על רצון להתנגד ולשנות, אלא על רצון כמעט הפוך: לשמור על הקיים, להתפייס איתו, להגן ולברך עליו.
המפגש בין שירי המחאה לשאר שירי הספר – בין הצורך להתנגד והכמיהה להשלים – מתרחש בשיר שחותם את השער הראשון והעניק לספר את שמו. זה שיר בעייתי, בעיקר כי יש פער גדול מדי בין פני השטח הפוליטיים-כביכול שלו, שעוסקים בגינוי המציאות הישראלית, לבין הכמיהה הגדולה שמסתתרת מעבר להם, הכמיהה לחיים בלתי-פוליטיים לחלוטין, חיים שויסמן מכנה "נורמל", כשם מנת הצ'יפס שהיא אוכלת בשוק ברוטרדם. יש כמובן משהו מתעתע ואולי גם אירוני ב"נורמל" הזה, כי הוא הולנדי, תיירותי, נוטף מיונז וקטשופ, מנותק, כמעט לא ממשי, אבל כשממשיכים לשיר הבא, זה שפותח את השער השני בספר, מתברר שהזירה העיקרית של הנורמליות הנחשקת אינו נסיעה תיירותית אלא השגרה המשפחתית של המשוררת בביתה בירושלים.
כותרת המשנה של השיר המשפחתי הזה, מהיפים ביותר בספר, היא "פואמה ביתית", ואי אפשר שלא להיזכר ב"פואמה הביתית" של אהרן שבתאי ובאידיאל שהסתמן בה – הכמיהה לחיים ביתיים רוויים בערך ובמשמעות. בפואמה הביתית של ויסמן מתגלים שני המאפיינים המרכזיים של שירתה, שקשורים לצמד יתרונותיה כעורכת שהוזכר קודם: חיבה לציטוטים, כלומר לריבוי קולות שאינם בהכרח שלה, ולקטלוגים, כלומר לסדרות ארוכות של פרטים שווי-ערך. הפואמה רוויה בציטוטים ישירים ועקיפים של הקולות שממלאים את הבית, קולותיהם של בני המשפחה, וקטעי השיר הקצרים מתחברים לרצף של נקודות מבט שמדגישות שוב ושוב את אופיו הסבוך והשביר של האושר המשפחתי – את העובדה שהוא מורכב מריבוי מתנועע של פרטים, מין פרודות מתחברות ומתפרקות של אושר, שכל אחת מהן עלולה לסטות ממסלולה.
שבירותו של האושר, והרצון לגונן עליו, לאשר את קיומו או לפחות את זכרו מבעד לחללים הריקים שמאיימים עליו – מבעד לחרדה, לידיעת החילופיות, להזדקנות, לגעגוע, לאובדן – חוזרים ברבים משירי הספר, גם באלה שעוסקים בילדותה ובמשפחת המוצא של המשוררת, ובכלל זה בזכרונות מכאיבים במיוחד, כמו בגירושי הוריה. מפתיע במיוחד הוא המקום המוצנע-מאוד שויסמן מעניקה לאחת מחווית היסוד שהספר ניזון מהן – לההתמודדות עם הסרטן שהיא החלימה ממנו לפני כמה שנים. ההתמודדות הזאת, שעמדה במרכז שני ספריה הקודמים, אינה נעדרת מהספר החדש, אבל בדומה למחאה החברתית היא נדחקת לשוליו, אולי לחללים הריקים שבין פרודות האושר, וברור שהדגש עובר ממנה למרחבים שהתגלו בעקבותיה – אל מרחבי הזיכרון והשגרה של החיים המשפחתיים, על יופים והפחד שמכרסם בהם.
דורית ויסמן, נורמל, פרדס
- הספר באתר ההוצאה.
- שירים נוספים ב-ynet.
- ויסמן באתר של נילי דגן.