רק לפני שנתיים זכה המשורר השוודי תומס טרנסטרומר בפרס נובל, וכבר רואה אור כרך כל שיריו בתרגום לעברית. לא רק המהירות מרשימה, גם הספר עצמו. מקובל לומר על שירתו של טרנסטרומר שהיא נוחה יחסית לתרגום, והיא אכן תורגמה לעשרות שפות עוד לפני הזכייה בנובל, אבל אי אפשר להמעיט בגודל ההשג של גלית חזן-רוקם, המתרגמת לעברית. טרנסטרומר בתרגומה כותב שירים בעברית נהדרת – נינוחה, אלגנטית ומוזיקלית. בלי הנינוחות הזאת לא היינו יכולים לעשות מה שטרנסטרומר רוצה שנעשה – שניכנס לתוך שיריו כמו שנכנסים לתוך נוף, ושם, מבעד לטוהר האסתטי שעוטף אותם, נגלה את הפנים הרך, החרד, המבוהל, הקצת יותר אנושי שלהם.
שיריו של טרנסטרומר עשויים כמעט אך ורק מאימאז'ים, כלומר מתמונות מילוליות מדוייקות ומהודקות, לעתים קרובות מין ציורי טבע מופשטים-למחצה שהנוכחות האנושית מובלעת לתוכם בעדינות רבה. משהו באימאז'ים האלה ובחיבור ביניהם מעניק לקורא תחושה שהוא נכנס לתוך מרחב גדול ופתוח שרובו המכריע ריק, ובכל זאת האנרגיה האצורה בו עומדת להתפוצץ. דוגמה אופיינית לאימאז' כזה אפשר למצוא בשורות הפתיחה של אחד משיריו המוקדמים ביותר, מראשית שנות ה-50: "סופה מסובבת את כנפי הטחנה בפראות / בחשכת הלילה, טוחנת ריק." מערבולת אדירה מחברת את הפנים והחוץ של טחנת הקמח, את הריק שנטחן בתוכה עם הסופה שמסחררת את כנפיה, ורומזת לחיבור שהכי מרתק את טרנסטרומר – החיבור בין מה שפעם אהבו לכנות "המיקרוקוסמוס" ו"המקרוקוסמוס": בין התודעה הנפתחת והמתרוקנת של המשורר לבין הרוח המסתורית, הלא תמיד נגישה למילים, של היקום.
זוהי שירה מיסטית, וכך באמת מקובל לפרש אותה, אם כי זוהי מיסטיקה מסוג מסויים מאוד, מאופק, מופנם, מוצרן, אולי מיזנטרופי במקצת, שנוטה להתייחס בחשדנות למילים ולמי שבדרך כלל משמיע אותן, בני אדם. ביטוי ישיר לרתיעתו של טרנסטרומר מהצדדים האנושים מדי של השפה אפשר למצוא בשיר המצורף לרשימה – שיר יוצא דופן אצל טרנסטרומר דווקא משום שהוא גלוי ובוטה כל כך, אולי אפילו כועס, ואף על פי כן משהו ביופיו הצלול והצונן מייצג אותו היטב. המשורר מספר בו איך הוא נמלט מהפטפטת האנושית, "מילים ללא לשון", אל מרחבי השלג השוממים שדוברים אליו בשפת המראות הדוממת של האל: "דפים נקיים מכתב משתרעים לכל כיוון! אני נתקל בעקבות פרסות צבאים בשלג: לשון ללא מילים." זה באמת פנטסטי, השיר הזה, צלילותו המסמאת והכמיהה שהוא מנסח – כמיהה לעולם שהנוכחות והשפה האנושית מצטמצמות בו עד למינימום, ודווקא משום כך הן בולטות בעוצמתן, בכוחן למלא ובעיקר לרוקן את העולם, ממש כמו אלוהים.
לפני כ23 שנים, בשיא הקריירה שלו, תקף את טרנסטרומר שבץ מוחי שנטל ממנו את יכולת הדיבור ופגע ביכולתו להשתמש בידו הימנית. באינטרנט אפשר למצוא סרטוני וידיאו שבהם הוא מנגן בפסנתר יצירות ליד שמאל בלבד, או מתראיין בעזרת אשתו המדברת בשמו, ממש כאילו היא דולה את המילים מתוך הבעות פניו, ויש משהו מעורר חיבה והשתאות בכשרונה למצוא את המילים החסרות ובכשרונו לרמוז לה עליהן. גם כתיבתו השתנתה מאוד מאז השבץ, ובעצם התמעטה והתקצרה מאוד. מאז 1990 טרנסטרומר כותב בעיקר שירים בני שלוש שורות בלבד, כאילו השתיקה חוללה צמצום נוסף בשירתו, והאימאז'ים שתמיד אפיינו אותה שבו למקורם ומצאו את מקומם הנכון בצורת ההייקו. יש משהו כמעט ניסי ביופים של השירים הקצרצרים האלה, ומשהו לא פחות ניסי בעובדה שגם בעברית הם זוהרים כיהלומים. שיר ההייקו שחותם את הספר יפה במיוחד, וקשה לא לסיים בו, בעיקר משום שהוא חודר עמוק כל כך אל הפואטיקה של טרנסטרומר: "ציפורים-אנשים. / פריחת תפוח. / החידה הגדולה."
תומס טרנסטרומר, כל השירים, משוודית: גלית חזן-רוקם, הוצאת קשב לשירה
- שירים נוספים ב-ynet.