יותם ראובני, שירים 1970-2012, אילן שינפלד, אוצר שירים, 1975-2005

פורסם בתאריך 21 בנובמבר 2013 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

שני כינוסי שירה שראו אור בשבועות האחרונים – "שירים 1970-2012" של יותם ראובני ו"אוצר שירים 1975-2005" של אילן שינפלד – הזכירו לי שפעם, עד לפני כעשר או חמש עשרה שנה, השירה ההומואית מילאה תפקיד מאתגר וחדשני בשירה העברית. ראובני ושינפלד הם רק שנים מתוך קבוצה מגוונת של משוררים כריזמטיים שהתחילו לכתוב בין שנות ה-70 וה-90,  כמו מרדכי גלדמן, חזי לסקלי, רמי סערי, תמיר להב-רדלמסר, אדמיאל קוסמן ודורי מנור, שהעניקו לתכנים הומואיים מקום מרכזי בשירתם, ומתוך כך מקום מרכזי בשירה הישראלית בכלל.

נכון שגם בשנים האחרונות הופיעו משוררים מעניינים שכותבים שירים הומואיים, כמו שחר-מריו מרדכי ונדב ליניאל, ובכל זאת התחושה היא שהשירה ההומואית-גברית נדחקת לשולי תשומת הלב, וזאת בזמן שאוטו-אמנציפציות אחרות בשירה הישראלית, כמו המהפכה הנשית, המזרחית, הדתית, אפילו הלסבית, תופסות לא מעט נפח וזוכות בלא מעט יוקרה. ומייד עולות שתי שאלות: האם אני צודק, או שזו רק התרשמות מקרית שלי? ואם אני צודק – מה זה אומר ולמה זה קורה?

האמת היא שאין לי תשובות מסודרות לשאלות האלה, אבל ברור שחשוב להעלות אותן לדיון, ואגב כך להצביע על ריק מטריד: הנה – ראובני ושיינפלד, שני פורצי דרך רבי זכויות, מהאבות המייסדים של השירה ההומואית הישראלית, וההרגשה היא ששניהם עדיין דחוקים לשוליים, ומוציאים את רוב ספריהם בהוצאות פרטיות קטנות שהם עצמם ייסדו, ראובני ב"נמרוד" ושיינפלד ב"שופרא". למה זה קורה?

ייתכן כמובן שאצל שניהם מעורבות בעניין גם סיבות לא לגמרי ספרותיות, אולי דפוס של אופי, הקשר ביוגרפי או משהו פנימי אחר שגורם לשניהם לפעול באופן עצמאי ואפילו בודד, אבל הדבר לא מחליש את תוקפה של השאלה: מה גרם דווקא לשניים מהיוצרים ההומואים הבולטים בדורם להפוך לזאבים ספרותיים בודדים? וכשהשאלה מתנסחת במילים האלה, פתאום מתברר שגרסה זו או אחרת של בדידות מזהרת מאפיינת לא מעט משוררים הומואים בולטים נוספים, למשל את רמי סערי, שמשהו גורם לו לתזז בכל העולם, ולהתבונן על ישראל בכלל והשירה הישראלית בפרט ממרחק ביטחון ובמבט זר ומסוייג, לפעמים אפילו מריר.

**

השפל או הדשדוש בשירה ההומואית-הגברית מודגש ביתר שאת כשחושבים על התסיסה הגדולה שמתרחשת לאחרונה בשירה הלסבית – תסיסה שחלק ממנה אף נקשר לכתב העת "מטעם" ז"ל. דווקא בעשר או חמש-עשרה השנים האחרונות – ממש במקביל לשפל-לכאורה שאני מזהה בשירה ההומאית-הגברית – נכתבה לא מעט שירה לסבית מרתקת על ידי משוררות כשרון אס, דנה אמיר, טלי לטוביצקי, מאיה קופרמן, ליאור גרנות ורבות אחרות. יותר מזה: ההרגשה היא שלשירה הלסבית יש הקשר רחב תומך ומגונן – השירה הנשית והפמיניסטית בכלל, שרואה בהומוסקסואלית הנשית אספקט משמעותי שלה. אין הרגשה כזאת כשחושבים על שירה הומואית-גברית. להפך, מה שרואים זה פיזור, קיטוע, בדידות. אפילו כשמתרכזים במשוררים מצליחים ומשפיעים במיוחד, כמו חזי לסקלי או דורי מנור, ברור שאין שום ניסיון, משום כיוון, לחבר אותם למסורת משותפת, כזאת שמשוררים צעירים, הומואים ולא הומואים, מכל הקשת הלה"טבית והמגדרית ומעבר לה, יוכלו להישען עליה או לשאוב ממנה עידוד והדרכה.

ואפשר להוסיף עוד התרשמות שמלווה אותי כבר לא מעט זמן: בעולם ספרותי שמכור לשאלות של זהות ומגדר ומגזר, ומעודד משוררות נשים להדגיש את נשיותן, ומשוררים מזרחיים להדגיש את מזרחיותם, ומשוררים דתיים להדגיש את דתיותם וכו' – דומה שאף גורם לא מעודד משוררים הומואים צעירים להדגיש את ההומואיות שלהם. יתכן שרבים מהם אפילו חשים, במודע או לא במודע, שמשהו בהומואיות שלהם זר לאקלים של השירה הישראלית הצעירה מהסוג שמתפרסם בעשור האחרון ברוב כתבי העת, ממעין ועד משיב הרוח. ברור שאף אחד לא מתנגד להומואים, מה פתאום, אבל ברור גם שלאף אחד לא דחוף להתעסק דווקא בזה, כלומר בזיקה שבין שירה והומוסקסואליות גברית בראשית האלף השלישי. ויש מצב שאפילו סצינת השירה הבודהיסטית הצעירה בתל אביב בולטת ותוססת יותר בשנים האחרונות מסצינת השירה ההומואית הצעירה, וזה כבר די משונה.

**

אז מה עושים? איך מסבירים את זה או מתקנים את זה? לא רק שאין לי מושג, אני גם לא משוכנע עד הסוף שאני צודק בהתרשמות שלי, ואחת הסיבות שאני כותב את הדברים האלה היא התקווה שיימצאו עורכים או מבקרים או משוררים שיוכיחו לי שאני טועה, יפנו את תשומת הלב לשירה ההומואית החדשנית שאני מחמיץ, או אפילו יותר טוב – פשוט יכתבו אותה.

ואם מה שדחוף זה להסביר את התופעה, אז הסברים יש מכל הצדדים, ורובם סותרים זה את זה. למשל, יש טענה שמושמעת לא מעט, בעיקר בחוגים שמתגאים ברדיקליות שלהם, שגברים הומואים מהסוג המצליח-כלכלית עברו בשנים האחרונות תהליך דרמטי של התברגנות והשתלבות בקונצנזוס, ולכן הם כבר לא קבוצת מיעוט נרדפת שזקוקה לדוברים ספרותיים משוכללים – טענה שנראית לי שגויה וחלולה, אבל אולי יש בה משהו. מצד שני אפשר לטעון שהתופעה שאני מצביע עליה מלמדת שההומופוביה הישראלית עיקשת ונחושה הרבה יותר ממה שנדמה, ושורדת גם כשהיא מעמידה פנים ליברליות או רדיקליות כביכול. הסבר אחר יצביע על חשיבותן של המהפכה הנשית, התחייה המזרחית וההתעוררות הדתית כמנועים של התחדשות והתרחבות פואטית בשירה הישראלית של עשרים השנה האחרונות, וירמוז שלפחות שתים מהמגמות האלה, הנשית והדתית, לא בהכרח מאמצות בשמחה הומוסקסואלית גברית.

אבל לא פחות מלהסביר, בעצם יותר, חשוב לזכור ולהזכיר, לשים לב, לתת כבוד, ולהתחיל לספר את סיפורה של השירה ההומואית הישראלית. לפתוח, למשל, במפעלם החלוצי של גלדמן וראובני, ולספר איך בשנות ה-80 דרך כוכבו של חזי לסקלי, שבזכות הפראות המסוגננת של שיריו הפך לאחד המשוררים האהובים ביותר על צעירים תל אביביים, ואיך סמוך למותו של לסקלי ב1994 הגיח לשירה העברית דורי מנור, שהציע גרסה הרבה פחות פראית והרבה יותר ממושמעת או מהוגנת של שירה הומואית תל אביבית, ואיך במשך כל הזמן הזה פעל לצידם אילן שינפלד, שמעולם לא זכה בכבוד שלסקלי ומנור זכו וזוכים בו, אבל קריאה חוזרת בשיריו מגלה שבין המשוררים בני זמנו לא היה מסור ממנו לעניין ההומואי, או מי שהשתדל כמוהו להאיר את עושרה ומורכבותה של המיניות ההומואית. ברור שהוא משורר מיומן ואינטיליגנטי, אבל קריאה בספרו מגלה שהמילים שלו נדלקות ושיריו מתמלאים ביופי רק כשהוא עוסק במה שבאמת מעניין אותו – בגיוסה של השפה והשירה העברית לביטוי צלול ככל האפשר של תשוקה לגברים, כמיהה לגברים ואהבה בין גברים.

(השיר המצורף מאת אילן שינפלד)

prass

 יותם ראובני, שירים 1970-2012, הוצאת קשב לשירה.  

אילן שינפלד, אוצר שירים, 1975-2005, שופרא לספרות יפה

תגיות: , , ,

יום חמישי, 21 בנובמבר, 2013 משוררים פחות צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

חיפוש

 

ארכיון

כלים