שחר מריו מרדכי, מי בעניין שלנו

למשורר שחר-מריו מרדכי יש שם פרטי כפול, כמו לחיים נחמן או לאורי צבי, וזו אולי הסיבה לכך שבספרו החדש אפשר למצוא מחזור שירים קצר ששמו "חיים נחמן ב'". הב' היא דו-משמעית – ביאליק, כמובן, אבל גם ביטון. "ויש אחד," כותב שם מרדכי, "ארז שבארזים, משורר יצוק מבטון// חיים נחמן/ ביטון."  אלה שורות יפות – יש משהו משעשע ברמיזה ל"אייזן בטון" היידישאי, ובצלצול הצרפתי של החרוז בטון/ביטון.

החיבור בין ביאליק לארז ביטון הוא דווקא מובן, כמעט מתבקש  – אפשר להבין למה ביטון עשוי להיתפס כ"ביאליק של המזרחים" או למה ביאליק עשוי להיתפס כ"ביטון של האשכנזים". אפשר גם להבין שמרדכי מנסה לרקום ברית מזרחית-אשכנזית תחת כנפיה הרחבות של השפה העברית – השפה שהיתה שפת הקודש של היהודים בכל גלויותיהם, ובעקבות המהפכה הציונית הפכה לשפת הדיבור והכתב של הישראלים. ברור גם שכדי לכתוב שיר כזה צריך לחוש סימפטיה עמוקה לכל הנוגעים בדבר, לא רק למזרחים ואשכנזים אלא גם למה שמחבר ביניהם, ונדמה לי שהסימפטיה המגוונת הזאת, שמרדכי מיטיב כל כך לבטא, משותפת לישראלים רבים.

יותר מזה: ביטון באמת נקרא חיים בלידתו, ממש כמו ביאליק, או בגרסה היהודית-מרוקאית של השם: יעיש. רק כאן, בישראל, שונה שמו לארז. מתברר שתוך הביוגרפיה של ביטון צפים שלושה שמות פרטיים שהיחס ביניהם טעון מאוד – חיים, יעיש, ארז – כל כך טעון שבשירו המפורסם "תקציר שיחה", אחת הקלסיקות של השירה הישראלית, ביטון חש צורך להרחיק את העדות ולטשטש את שמותיו לטובת שמות בדויים: "מה זה להיות אותנטי," הוא שואל שם, "לרוץ באמצע דיזנגוף ולצעוק ביהודית מרוקאית: אנא מן אלמגרב, אנא מן אלמגרב… או להכריז בקול: / אני לא קוראים לי זוהר, אני זיש, אני זיש…"? – זוהר וזיש במקום ארז ויעיש.

מתברר ששמות זה עניין רציני, ואפשר לראות איך רכבת השמות דוהרת מביאליק לביטון ליעיש לארז לזוהר לזיש לשחר למריו, ואיך מרדכי עושה הכל כדי להקל על הזרימה ביניהם. הרצון המוצהר הזה, לא לעמת מזרחים עם אשכנזים אלא להפך, לכתוב שירה שממזגת את שתי המורשות, מעניק למרדכי מקום מיוחד בשירה הישראלית הצעירה, מקום שמעורר הזדהות וכבוד, ועם זאת קשה שלא לתהות עד כמה מוצדק טשטוש הגבולות שבין הב' של ביאליק והב' של ביטון. הרי מדובר בשני משוררים, שני גורלות פרטיים, ולאו דווקא בצמד סמלים פוליטיים. וההרגשה היא שהשם המסונתז "חיים נחמן ביטון" מבלבל בין משהו פנימי, המקופל בשם המשורר, לבין משהו הרבה פחות פנימי, שדומה יותר ללוגו או לסיסמה.

תהייה דומה מלווה שיר בולט אחר בספר, המוקדש למוחמד בועזיזי – בעל דוכן הירקות הטוניסאי שהצית את עצמו בדצמבר 2010, ושבעקבות התאבדותו פרצה "מהפכת היסמין" הטוניסאית שהתגלתה מאוחר יותר כצעד בראשון ב"אביב הערבי". מרדכי חותם את השיר במילים: "אני מוחמד בועזיזי… ואני אומר לכם/ שאין בעולם ארץ שאי אפשר לזקוף בה קומה/ אם רוצים" – ובדיוק אותן תהיות שליוו את "חיים נחמן ב'" קופצות גם כאן. שוב עולה ההרגשה שמרדכי מבלבל, אולי אפילו מבלבל בכוונה, בין אדם לסמל פוליטי – בלבול שבמקרה של בועזיזי הוא בולט במיוחד – ושהבלבול הזה קשור לזריזות שבה הוא נוטה למזג זהויות נבדלות ואפילו רחוקות זו מזו.

וזה הציר שמלווה את רוב שירי ספרו החדש של מרדכי – מצד אחד מסרים פוליטיים מאחדים, בין מזרח למערב, שמאל לימין וכו', ומצד שני מאבק מתמיד, לא פתור, לפעמים מאומץ מאוד, על הגדרתו העצמית כמשורר, מאבק שניכר בו קושי גדול לאזן בין פנים פרטי, מכוסה, זהיר ואירוני, לבין חוץ שכולו פתוס נלהב ותזזיתי: הפתוס של "חיים נחמן ביטון" או "אני מוחמד בועזיזי".

שחר מריו מרדכי, מי בעניין שלנו, עם עובד

• הספר באתר ההוצאה.
• ראיון שערכה כרמית ספיר ויץ עם המשורר ב-nrg.

• רינו צרור מראיין את המשורר בגל"צ.

• שירים נוספים מתוך הספר ב'מגפון'.
• לרשימה על הספר 'תולדות העתיד'.