מה מסתתר, מפריד או מחבר, בין התופעה החדשנית ועתירת הטכנולוגיה "טיפולי פוריות" והמושג העתיק "עקרות"? השאלה הזאת נחשפת בשתי יצירות ספרות חדשות, שתיהן מרשימות מאוד – מחזור השירים "ילד" שפותח את ספרו השני של עדי עסיס והסיפור "עקרות" הכלול בספרה השני של יעל נאמן – ואפשר לנסות ללמוד מהן משהו על דמות העקרות בראשית המאה ה-21.
עקרות, בדיוק כהורות, כרוכה בזמן, בדרך, במסלול. מדובר בעצם באותו מסלול, אלא שלפעמים הוא מוביל לילד, ולפעמים למשהו שהרבה יותר קשה לתפוס: לריק, להעדר, לנקודת-גבול מסתורית בין תקווה ליאוש, לאֵבל על משהו שמעולם לא היה לך. לכן אפשר לחשוב על טיפולי פוריות כעל גרסה מודרנית, אולי קצת יותר משוכללת, של סיפור אנושי ישן מאוד. כי גם לפני הטיפולים ההורמונליים, הפריות-המבחנה או הפונדקאות, הייתה תמיד התקווה שאולי בחודש הבא, או בשנה הבאה, אולי עם בת זוג אחרת או בן זוג אחר, ואולי בעזרת צדיק או סגולה או תרופה שעוד לא ניסית – דרך החתחתים תוביל ליעד הנחשק.
ובכל זאת ברור שמשהו בשגשוגם של טיפולי הפוריות משנה את התמונה, ובעיקר את אופיו של המסלול שבו העקרות נתפסת ומתגלה. וכדי להבין איך, כדאי לצאת למסע קצר בתולדות הספרות העברית.
—–
לעקרות זיקה ישירה לאחת הדרמות המכוננות של הספרות העברית – הדרמה המגדרית. בראשית היתה רחל המשוררת, באחד משיריה הידועים ביותר, "עקרה": "בן לו היה לי, ילד קטן…" השיר מדגים בדרך מזוקקת את גדולתה של רחל: מי מבני דורה הגברים היה מעז לצרף מלים כה פשוטות וצלולות כדי להפיק מהן כמיהה כה חד-משמעית? ואולי דווקא משום שהכמיהה חד-משמעית, השיר מתאפיין בשיווי משקל רגשי יוצא דופן, כי למרות שמו, "עקרה", קל לפרש אותו כשיר שאינו עוסק בגורלן המיוחד של עקרות אלא מבטא כמיהה אוניברסלית לילד. לרחל היה כישרון יוצא דופן להלך על הגבול הדק שבין תקווה ליאוש ובין גורל פרטי ומיוחד לכמיהות כמו-אוניברסליות – הגבול שחווית העקרות מדגימה באופן כואב כל כך.
אבל הסיפור פחות פשוט ממה שנדמה, כי סופו – "עוד אתמרמר כרחל האם,/ עוד אתפלל כחנה בשילה", מזכיר לנו שבימיה של רחל, לפני כתשעים שנה, כמעט לא היתה מסורת של שירת נשים עברית, והמעט שכן היה אילץ את רחל לסגת, כמעט בלית ברירה, עד לימי האגדה של רחל אמנו וחנה אם שמואל. וכשזה מתברר, אנחנו גם מבינים שמתוך המסורת המושתקת ההיא, שהיתה עשויה בעיקר מריק והעדר, הזדקר מיד נושא גדול שעשוי גם הוא מריק והעדר – המפגש התנ"כי הארכיטיפי בין אישה עקרה, כמהה וחסרת אונים, לאל ממין זכר שיש לו כוח אינסופי לעבר.
האזכור של תפילת חנה אירוני במיוחד, כי היו בעצם שתי תפילות כאלה: אחת שבה "רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע" – תפילה מושתקת, נטולת קול ומילים זכורות, כראוי לעקרה שרק אלוהים יכול לשמוע ולעזור לה – ועוד אחת, אחרי שהרתה, התפורה כולה ממלות הלל רמות וגבוהות לאלוהים, מילים שנשמעות כאילו גבר שם אותן בפיה. נכון שחנה אומרת שם בין השאר "עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה", אבל השיר מבהיר מה עיקר ומה תפל: העיקר הוא האל הכל-יכול, ופוריותה המפתיעה של חנה אינה אלא משל, אחד מני רבים, לכוחו.
—–
הסיפור של נאמן משחזר את המפגש הארכיטיפי בין אם עקרה ואלוהים כל-יכול, אלא שבתפקיד האל מופיע אצלה הממסד הרפואי, ובעיקר הדמות המכונה שם "רופא האמת", זה שמשמיע באוזני גיבורת הסיפור ובעלה את משפט המפתח של הסיפור – "אפשר לומר שמיגרנו את העקרות". האל הכל-יכול ויתר על הקפריזיות שבה תמיד הצטיין כל כך, עטה על עצמו חלוק לבן, והוא נכון להעתיר את חסדיו הבלתי נדלים על כל אזרחית ישראלית.
וכאן בדיוק מתחדד המסר הרב-משמעי של נאמן: ברגע שהדרך להורות הופכת למסלול רפואי, "מדעי", ממושטר, גם הכמיהה ללדת חושפת ביתר שאת את האמביוולנטיות העתיקה שלה – את העובדה שלא ברור למי היא שייכת: לאם עצמה, או לממסד שמפעיל וממשטר אותה. והאמביוולנטיות הזאת נחשפת בכל סתירותיה הבלתי פתורות במוסד הפונדקאות, שבו כמיהה להורות של אם אחת מחייבת ויתור על הורות מצידה של אם אחרת.
נאמן הופכת על ראשן את האירוניות שמסתתרות בסיפורים התנ"כיים, משום שכמותם גם הסיפור שלה הוא פוליטי ואידיאולוגי, ועוסק ביחס הפרדוקסלי בין רצון סובייקטיבי, אנושי ופרטי כביכול, וכוח אובייקטיבי, ממסדי או אלוהי. ובדיוק כמו בסיפורי התנ"ך גם לסיפור של נאמן יש יעד ברור ומובחן שמוביל אותו מראשיתו – הוויתור על ההורות, שמעוצב בעת ובעונה אחת כחטא בלתי נסלח וכגאולה הכרחית, רבת חסד.
עסיס הולך בדרך אחרת לגמרי. שיריו דומים הרבה יותר ל"עקרה" של רחל, בעיקר משום שלא כרוך בהם שום ספק – לא בתוקף הכמיהה להפוך להורה, ולא באחריותו המלאה לכמיהה הזאת. אין אלוהים או רופא שאפשר לחלוק איתם את המשא. הכמיהה, הכישלון, ההצלחה, העקרות, ההורות – כולם שלו. או ליתר דיוק: שלו ושל רעייתו. וכמו רחל – גם הוא מוכן ללכת עד הסוף, ולהעניק לילד שהוא כמה אליו שם ודמות.
הרי זה עיקר כוחו של השיר "עקרה" – השם שרחל נתנה לבנה: אורי. זה מה שעושים כשמתפללים: ממלמלים את שמות יקירינו או אלוהינו הנעדרים בתקווה שיתגלו. וכאן בדיוק גם ניכר הפער בין רחל, שאמנם הכירה בתי חולים אך לא את עולם טיפולי פוריות, לעסיס: גם הוא מעניק לילדו שם – "ילד" – אבל הדמות שקופצת מתוכו אינה "רסיס נהרה לילדי השחרחר" אלא דמות הרבה יותר קונקרטית ומכאיבה, כזאת שרק מסלול טיפולי הפוריות יכול להוליד – דמות שאינה מתגשמת בבשר ולמרות זאת היא עשויה כולה מבשר, דם, זרע, ביציות שאובות ועוברים מושתלים, זריקות, מחטים, הורמונים, מבחנות, צלוחיות, צנצנות, אמהות פונדקאיות ו"חרטומי פריון בחלוקים לבנים", ובין לבין מאמצים נואשים להמשיך לחיות למרות הכמיהה האיומה שמסתיימת שוב ושוב במותו של מי שלא זכה עדיין להיוולד, עד למילים המהדהדות שחותמות את הספר – מילותיו של כל הורה אוהב, גם אם לכאורה אין לו ילד לאהוב: "ילד / אני אוהב אותך כמו שאתה."
יעל נאמן, עקרות, מתוך: כתובת אש, כתר. עדי עסיס, ילד, הליקון
- עקרות, יעל נאמן באתר "עברית".
- רשימה של אמיר בקר על עדי עסיס ב"הארץ".
- שירים נוספים מתוך "ילד" בהליקון.
- רשימה של מתי שמואלוף על עדי עסיס וענת לוין.
- לרשימה על "הנשק החם".