בשיר שהעניק לספרו החדש של מואיז בן הראש את שמו, "שפת הים", מספר המשורר שנמאס לו מבני אדם ושפותיהם. "שבעתי שפות אנוש", הוא כותב, "ועתה אכתוב בשפת הקצף והגלים." קשה לחשוב על מחווה רומנטית יותר מזו – המשורר רוצה להיפרד מדרכי הביטוי המוגבלות של המין האנושי, ולמצוא לעצמו דרכי ביטוי קוסמיות יותר, אולי אפילו אלוהיות.
אבל מה זאת אומרת לכתוב "בשפת הים"? בן הראש מציע שלוש תשובות, כולן מפתיעות באנושיותן: תשובה אחת קשורה לזעם – "אכתוב כמו סערה/ שברקים ורעמים הם חרון אפה". תשובה נוספת קשורה להיפוכו של הזעם, לשלווה – "אכתוב כמו ים רגוע, חסר גלים". ואילו תשובה שלישית מנסה לחבר בין שני הקטבים, שכן שפת הים מתוארת בה כ"שפה שמנקה מכל חטאת" – שפה של סליחה וכפרה, שסוללת את הדרך מזעם לשלווה.
כשמנסים להשוות בין פנטזיית "שפת הים" של בן הראש לבין הממשות של שירתו, ברורים הדמיון וההבדל. שירת בן הראש אכן עשויה ברובה מזעם, אבל אין בה כמעט שום רמז לקוטב ההפוך – לשלווה או נחמה. זהו זעם שמופנה לעתים קרובות לעבר אותו אובייקט, המכונה בדרך כלל "אשכנזים". ברור שיש קשר בין ה"אשכנזים" האלה לאשכנזים שכולנו מכירים, יהודים ממוצא מזרח ומרכז אירופאי, אבל ברור שזה קשר עקום במקצת, משום שאצל בן הראש "אשכנזי" היא בראש וראשונה מילת זעם וקללה. באחד משיריו, ששמו "קללה", הוא מסביר שאין סיבה לקלל אשכנזים כי "זה מספיק סבל / להיות אשכנזי" – או במילים אחרות: האשכנזים הם במובן מסויים מקוללים מטבעם.
חלק מעוצמתה של שירת בן הראש, או מיופיה המיוחד, קשור בדיוק לזה: לכשרונו הגדול לבטא בצורה חשופה ואפקטיבית עלבון וזעם. זה יותר מסובך ממה שנדמה, כי בזעם, כמו בכל רגש קיצוני, יש סתירות פנימיות שמאימות לרוקן אותו מבפנים. מה שדומה בצורתו החיצונית לעוינות או שלילה מסתיר לעיתים קרובות תשתית פנימית הפוכה – של פגיעות גדולה, כאב, חולשה, רוך, אפילו אהבה. ויותר מזה: כמו בכל רגש גדול, גם בזעם ראוי לשמו חייב להיות יסוד אי-רציונלי, מופרז, כמעט מופרך. ובן הראש יודע להפיק בדיוק את זה – למתוח את העלבון והזעם עד למקום שבו הם הופכים לאנרגיה רגשית טהורה, ל"סערה שברקים ורעמים הם חרון אפה".
וזה הזמן לגילוי נאות (או לא כל-כך נאות, קשה לומר). יש ב"שפת הים" שיר ששמו "עבד הבית", המבטא זעם שמכוון ישירות אלי. השיר נכתב בעקבות רשימה שפרסמתי ביוני 2010 על ספר השירים הקודם של בן הראש – רשימה שניסיתי להסביר בה למה אני אוהב את שירתו של בן הראש, ובאיזה מובן אני מעדיף אותה על שירת נתן זך. תגובתו של זך לא אחרה לבוא: פחות משבוע אחרי פרסום הרשימה התראיין זך לעופר שלח בערוץ 10, נתפס בשורת התבטאויות גזעניות, ובראשן הקביעה שהמזרחיים "באים מהמערות". אבל מתברר שלא רק זך כעס עלי אז, אלא גם בן הראש. "הרשימה," הוא כתב בשירו, "לא הייתה עלי אלא דיון בין אשכנזים:/ האם אני מתבכיין, כמה, האם זה מותר,/ והאם כבר אפשר לקרוא את שירתי./ המבקר ממליץ לקרוא כבר את שירתי… הוא מדבר כאילו כמה אדונים לבנים מדברים על עבד הבית."
אני מודה שהשיר הפתיע אותי. יש משהו פנטסטי ברעיון שאני "אדון לבן" ובן הראש הוא "עבד הבית" (דווקא עבד בית? זה לא קצת אינטימי מדי?), כל כך פנטסטי שלא היה לי מושג איך להגיב. אבל שני דברים הבנתי מייד. ראשית, שזה סיפור על עלבון וזעם. ושנית, שגם אם אשתדל להיפגע או לכעוס – בקרב הזה אין לי סיכוי: העלבון והזעם של בן הראש יהיו תמיד גדולים יותר. ואולי באמת הגיע הזמן להכיר בכך באופן רשמי, ולהכתיר את בן הראש לנסיך העלבון והזעם של השירה הישראלית.
מואיז בן הראש, שפת הים, פרדס
- מואיז בן הראש באתר 'בדעה שניה'.
- שירים נוספים מתוך הספר באתר 'קדמה'.
- שירים שפורסמו באתר של נילי דגן.
- ראיון שערכה עינת יקיר עם המשורר ב'מוסף'.
- לרשימה על הספר 'לא הולך לשום מקום'.