אגי משעול, ערה

פורסם בתאריך 23 באוגוסט 2013 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

"ערה", ספרה החדש של אגי משעול, הוא אחד מספריה החידתיים ביותר. יש בו כנות יוצאת דופן ומורכבות פואטית שחודרת עמוק, ובכל זאת מרחף על תכניו וכוונותיו ערפל של ספקות. זהו ספר על פרידה, אובדן, סוף. משהו בחיי המשוררת נגמר, משהו משמעותי, כזה שמצדיק כתיבת מחזור ארוך של שירי פרידה. הבעיה היא שלקורא אין שום מושג מה נגמר, על מה המשוררת מתאבלת או ממה היא השתחררה. ולא במקרה אין לו מושג – המחזור מכוון לכיסוי האובדן, הכחשתו ומחיקתו. שירי פרידה הם שירים שעוסקים בחלל הריק שנותר אחרי שמשהו אבד, אבל אם מה שאבד נמחק בשיטתיות, ואין לו דמות שאפשר להאחז בה, קשה להשתחרר מההרגשה שהחלל היה ריק מאז ומתמיד, ולכן לא לגמרי ברור על מה המהומה.

ל"ערה" יש כותרת משנה, "מחזור שירים", שתפקידה להבהיר שמדובר ביצירה אחדותית שיש לה ציר משותף, והציר הזה מתגלה בשם השיר שפותח את הספר – "פרידה". מתואר בו גבר שתולש אספלנית במשיכה מהירה, ואישה שבמקום להניח לו לזרוק את האספלנית לפח נאחזת בה כאילו היא עדיין דבוקה לבשרה. זה שיר חזק ומבלבל משום שהוא מציע שתי פרשנויות מנוגדות לטבעה של הפרידה המתוארת בספר: מצד אחד פרידה מגבר, אולי גבר אהוב, מצד שני פרידה מאספלנית תלושה.

דמות הגבר שפותחת את הספר מהבהבת גם בשירים נוספים במחזור, אבל ההבהובים מועטים וקלושים ואינם מצטרפים לדמות, אולי רק לרמז של דמות. רוב השירים מרחיקים את העדות, ומשתמשים בטכניקות של הזרה והתקה. בולט במיוחד השיר השני בספר, הממוקם מייד אחרי שיר האספלנית. זהו ציטוט ממסמך המכונה "טיוטת תקנות צער בעלי חיים, המתת אפרוחים". מכונת ההמתה, מוסבר שם, היא בעלת "בליטות מסתובבות במהירות גבוהה הגורמות למוות מיידי של האפרוח". האובדן מדומה לקטל מכני של אפרוחים – מהיר ויעיל ככל האפשר, בלי סבל מיותר. האפקט מחריד ומטריד: הפרידה מתוארת הן כמעשה שיש בו אכזריות איומה, בלתי נסבלת, והן כהליך חקלאי רציונלי, תקין ומוסדר. יש אפרוחים שאין סיבה כלכלית לגדל, ולכן צריך למצוא את הדרך הסבירה ביותר להיפטר מהם.

האמביוולנטיות הכנה והאכזרית של שירי הפתיחה מערערת את בטחונו של הקורא, אך גם מבהירה את הדרך שהמשוררת הולכת בה. אלה אינם שירי פרידה סטנדרטיים, כלומר שירי צער ואבל, תלונה וקינה, אלא שירים כמו-בודהיסטיים שמדגישים את הצורך להרפות, לוותר, לשכוח, לא להאחז, להפסיק להתעסק במה שאין בו עוד חיים או ערך. נכון שלמשוררת יש צורך להמשיך למולל את האספלנית התלושה, להפיק ממנה שירים, להתאמן בחשיקת שיניים ואפילו לדמות את רגשותיה לקטל מכני של אפרוחים – אבל גורל האספלנית כבר נגזר: היא תיזרק לפח. והפח הזה מתממש באחד השירים שחותמים את המחזור, המתאר הליך ממוחשב של "delete forever". ברגע אחרון של היסוס שואל המחשב את המשוררת אם היא בטוחה, והיא מאשרת בלחיצה על  כפתור העכבר: כן, בטוחה.

בנחישות הזאת למחוק סופית, לתמיד, יש משהו מפתיע. למה מחיקה כזאת נחוצה, והאם היא אפשרית בכלל? אין לשאלות האלה תשובה פשוטה – אולי כאב האובדן כה גדול שיש צורך להכחיש אותו –  אבל שירי הספר מעידים שבמידה רבה המחיקה הצליחה, ובשיר המשמעותי ביותר במחזור, "בשם האם", מסתתר גם ההסבר למה. זה שיר מורכב שיש לו אספקטים פמיניסטיים, אך משעול גם משרטטת בו גבולות, בעיקר את גבולותיה שלה ובעקיפין את גבולות אהבתה – "אישה היא לא קרש הצלה שנאחזים בו בשארית הכוח… גופה אינו בשר שתוקעים בו יתד לנפח עליו אוהל… ואני מעולם לא חשבתי שמגיע לך משהו יותר מאהבה." ואולי נרמז כאן שדווקא אהבה כזאת, נקייה וטהורה כביכול, כמעט מופשטת אולי, כזאת שאפשר לומר עליה "רק אהבה" או "אהבה לשם אהבה", אפשר וצריך למחוק בבוא יומה.

2

אגי משעול, ערה, הקיבוץ המאוחד

תגיות: , , ,

יום שישי, 23 באוגוסט, 2013 משוררים ותיקים

Comments Closed

חיפוש

 

ארכיון

כלים