כותרת המשנה של האנתולוגיה "מלכה עירומה" היא "שירת מחאה חברתית נשית", וזאת כותרת בהירה ונגישה מאוד, אבל נדמה שדווקא בהקשר הזה יש במילה "מחאה" משהו קצת חלש ומעורפל מדי. עדיפות מילים כמו "התנגדות", "התרסה", "מאבק" – וכשמדובר בשירת נשים זוהי קודם כל התרסה כנגד הדומיננטיות שיש לקולות גבריים במסורת השירה, ובעצם במרחב הציבורי בכלל, דומיננטיות שעד לפני כמה עשרות שנים היתה כמעט-מונופול. ומה שאפשר ללמוד מהאנתולוגיה – מה שהופך אותה למלהיבה כל-כך – הוא הגילוי שההתרסה הזאת היא המקור המשמעותי ביותר לשינוי הדרמטי באופיה של השירה הישראלית בעשרות השנים האחרונות.
האנתולוגיה נפתחת בשני שירים ישנים יחסית של משוררות מרכזיות, שתיהן מתות: ב"לולה" של יונה וולך וב"הסתכלות בדבורה" של לאה גולדברג (שהפרק הפותח שלו מצורף לרשימה). זאת פתיחה מבריקה, מקורית, מפתיעה מאוד, בעיקר משום שלא מדובר בשירי מחאה אלא בשירים אישיים שמתעקשים, ברוח השנים שבהן הם נכתבו, שלהי שנות השישים, לשוות לעצמם תוקף אובייקטיבי. בעצם אלה שירים של אובדן דרך וחשבון נפש, ודווקא משום כך ההתרסה הטמונה בהם מוחשית וחותכת כמו סכין: "איך נכתיר אותה בדברי שירה? / איך נשיר ומה? / יבוא ילד קטן ויאמר: / המלכה עירומה".
המלכה עירומה משום שאין לה מילים להתכסות בהן – או ליתר דיוק: משום שכל המילים שבהן היא מתכסה טבועות בחותם גברי, ולכן חושפות אותה כאחרת, לא שייכת, מתחזה, אישה המעמידה פני גבר, "חצי זין" כמו שהסבירה וולך. ומה שגולדברג עושה בשיר הזה – על פי הפרשנות של דורית ויסמן, עורכת האנתולוגיה – זה למצוא קפיצת דרך שתאפשר לה להשתמש במלבושים הזרים ובה בעת לחרוג מהן ולהתגלות בכל הדרה ועליבותה, הדר ועליבות שהופכים בהמשך השיר לגוף חשוף ולעוקץ שלוף, כלומר לנשק שמסכן בעיקר את מי שמשתמשת בו: "מדבשך? מי יזכור את דבשך? / הוא שם, הרחק, בכוורת. / כאן, בשמשה מוארה, גופך, ראשך – / כולך עוקץ, שנאה אין-אונים עלובה ועיוורת. / הפחד הורג. / הישמרי לנפשך."
הפחד הורג, הזהירה גולדברג, ומדובר בהזהרה דו-משמעית: אל תפחדי, הביטי בהשתקפותך בשמשה וכתבי מה שאת רואה, אבל גם: היזהרי לא להתריס יותר מדי. אלא שמייד אחרי חשבון הנפש הזה משלהי שנות השישים מחליקה האנתולוגיה לסדרת שירים שפורסמו רובם ככולם בעשור האחרון, ונכתבו על ידי משוררות שהפחד הורג אותן כנראה קצת פחות, והמילים שעומדות לרשותן גבריות קצת פחות, ולכן החולשה המבהילה שמשורטטת בחדות אך גם בזהירות רבה כל כך בשיר של גולדברג מתגלה אצלן שוב ושוב כמקור של כוח: כמו מטען עם מנגנון השהיה מתוחכם שמתפוצץ פתאום, לאחר שנים, ורק אז מתברר שהוא התפוצץ לאיטו בתהליך ממושך. וזאת החוויה העיקרית שמלווה את הקריאה ב"מלכה עירומה" – חוויה של התפוצצות מתמשכת, זינוק של של שירה חדשה שלכאורה אנחנו כבר מכירים, היא כאן כבר כמה וכמה שנים, ובכל זאת משהו באנתולוגיה מאפשר לנו לחוש פתאום בכוחה.
במילים אחרות: זאת אנתולוגיה נהדרת, חכמה, משמעותית מאוד. כל הכרעות היסוד של ויסמן ראויות לשבח. למשל: ההכרעה לכלול בה שירים של משוררות רבות מאוד, יותר ממאה, שרבות מהן אינן ידועות במיוחד. וההכרעה לתת מקום נרחב במיוחד דווקא לשירים חדשים למדי, כאלה שנכתבו בשנות האלפיים, ובדרך זו להפוך את האנתולוגיה גם להצהרה דורית. וההכרעה לשמור בכל עניין על פתיחות מבורכת, ולצד הדגש על משוררות עבריות בנות זמננו לכלול בה גם משוררות מדורות קודמים, ומשוררים גברים, ותרגומים של משוררות פלסטיניות, ושירים של זמרות-יוצרות. בכל ההכרעות האלה ניכר הרצון לאתגר הירארכיות ספרותיות וקטגוריות חברתיות מקובלות – עובדה שרוני הלפרן מדגישה באחרית הדבר היפה שלה – אך חשובה לא פחות מהן היא מלאכת המחשבת הסבלנית והרגישה של בחירת השירים וסידורם. והתוצאה מרתקת. ויסמן העניקה לנו ב"מלכה עירומה" מתנה גדולה מאוד.
מלכה עירומה, שירת מחאה חברתית נשית, בעריכת דורית ויסמן, הקיבוץ המאוחד