בעז יניב, הפרת סדר

מה שבולט ב"הפרת סדר", ספר הביכורים של בעז יניב, הוא החיבה המופגנת שלו למפגשי אהבה ופוליטיקה או אלימות ויופי. נכון שמקובל לראות בשירה פוליטית ושירת אהבה ניגודים – אחת זועמת והרת גורל כנבואת חורבן, האחרת ענוגה ופתיינית כשיר השירים – אבל האמת היא ששתיהן נבראו יחד בשחר הזמנים, שלובות זו בזו כמו הר ועמק או ערב ובוקר. ארכילוכוס, משורר יווני שהיה חייל במקצועו, כלומר שכיר חרב, וכתב את שירתו במאה השביעית לפני הספירה – הרבה לפני אתונה הקלסית של פריקלס וסופקלס – כתב (בתרגום אהרן שבתאי): "אני משרתו של האל אדון הקרבות והקטל / ויודע גם את השי המתוק שהמוזות נותנות". ספפו, משוררת עתיקה כמעט כמו ארכילוכוס, כתבה שיר שפרפרזה חופשית שלו לעברית אומרת משהו כמו: "בעיני רבים גדוד פרשים או רגלים או צי ספינות קרב הוא הדבר הכי היפה בעולם, אבל לדעתי הדבר הכי יפה הוא מי שאוהבים."

מארכילוכוס וספפו אפשר ללמוד שלמשחקי אהבה ופוליטיקה או יופי ואלימות יש שני צדדים: צד חכם ומחנך, שמזכיר לנו שלמרות הנטיה האנושית לארגן הכל בניגודים חדים, עשו אהבה לא מלחמה, למשל, העולם מתעקש לערבב ביניהם – אתה נלחם למען אהוביך, אוהב את מי שנלחם למענך – וצד נוסף, משעשע ואולי גם קצת מפוקפק, שמזכיר לנו שמשוררים מסוגלים להפוך כל דבר, אפילו אלימות או דיכוי, לדימוי או משל רב יופי שתפקידו לקשט שיר אהבה.

שני הצדדים נמצאים בספרו של יניב, ומה שמעניין הוא היחס ביניהם. יניב היה עד לא מזמן  אחד מעורכי "דקה", כתב עת לשירה שנודע בנטייתו להשתמש בנוסחאות חשיבה שמקובל לזהות עם השמאל הרדיקלי – בעיקר ברעיון שתפקידו של האקטיביסט, ובכלל זה של איש הרוח או המשורר, הוא לשרת את השוליים המדוכאים באשר הם (פלסטינים, תושבי פריפריה, משוררים צעירים וכיו"ב) במאבקם הסיזיפי נגד "ההגמוניה", זו שמשחזרת את הסדר הלוגי והחברתי הקיים. שם ספרו, "הפרת סדר", משקף את הדגש הזה, והשירים הולכים בעקבותיו ומבטאים מודעות חדה ומיוסרת למרחבי הדיכוי והעוול שבתוכם המשורר ואהובתו מנסים לחוות את גן העדן של אהבתם. מדובר אם כן בספר פוליטי מאוד, ותפקידה העיקרי של האהבה הוא לחדד את המסר – להבהיר שאפילו צמד אוהבים צעיר ורווי בעונג כפוף לסדר הלשוני והפוליטי שמנגיד מדכאים ומדוכאים, ואין לו ברירה אלא להתלבט בין כניעה ושיתוף פעולה לבין מאבק והתנגדות.

אבל זה נכון רק עד גבול מסויים. המודעות של יניב לאלימות ועוול שלובה במודעות נוספת, עיקשת לא פחות – לכך שהוא לא הצד הנרדף במשוואות הדיכוי של החברה הישראלית, אלא לכל היותר עד חסר אונים לרדיפתם של אחרים. לא אותו מעכבים במחסום, ולא את אדמותיו גוזלים כדי להקים חומות הפרדה. להפך: הוא משורר יהודי הכותב עברית ונהנה מחסותו של הממסד. המודעות הזאת מעניקה לשיריו כנות שמחדדת את שאלת המניע: למה בעצם השירים נכתבים? האם משום שיניב רודף צדק? כן, כנראה. אבל מנין הצורך להציב שוב ושוב את אהבתו כנגד עוולות שנגרמים לאחרים, כאילו גם האהבה היא עוול שצריך לגנות או להצדיק, או להפך: כאילו האהבה היא הפרת סדר שתפקידה לקעקע את הממסד? מי מפריע לו לאהוב, ולמי אהבתו אמורה להפריע?

בדיוק בשאלות העדינות האלה, שאין להן תשובה ברורה, בטח לא פוליטית, ניכר יופים של השירים,  וצריך לומר שאלה לא שאלות רדיקליות במיוחד. להפך: מדובר בשאלות עם שורשים עמוקים במסורת שירת האהבה, לא רק של משוררים יווניים ארכאיים אלא גם של משוררים ישראלים מרכזיים כזך, עמיחי או שבתאי. מבחינה זו יניב כותב את שירי הפרת הסדר שלו במסגרתה של מסורת גברית הגמונית ומבוססת למדי, אך מוסיף לה מימד רענן של ישירות וגילוי לב, ואפילו של רוך ותמימות.

בעז יניב, הפרת סדר, פרדס

• הספר באתר 'טקסט'.
• שירים נוספים באתר של נילי דגן.
• שירים ב-ynet.
• האתר של בעז יניב.