את רובי שונברגר אני מכיר מאז שנות השמונים, כשערכנו יחד עם אלון אלטרס וחזי לסקלי את הגיליון היחיד של כתב העת "מקום". בבתי הקפה הספרותיים של אז הדביקו לארבעתנו את הכינוי "חבורת מקום", וטענו שאנחנו מושפעים מאהרן שבתאי. לא הכחשנו. כל אחד מאיתנו כתב אחרת, מה שחיבר בינינו לא היו עקרונות פואטיים אלא ידידות, והיה לנו נוח לנופף בשבתאי כבדגל משותף. משהו באחדות הניגודים ששירתו ייצגה – מקומיות ארצישראלית שמתמזגת בזרותה של הקלסיקה היוונית, אווונגרד פראי שנובע מכמיהה למיתוסים עתיקים – מצא חן בעינינו, ושכנענו את עצמנו שאנחנו מושפעים ממנו, כל אחד בדרכו.
בדומה לשבתאי של "הפואמה הביתית", גם שונברגר מתריס כנגד גבולותיו של השיר הבודד, הכתוב היטב, הסגור בתוך עצמו, ומעדיף לכתוב שירה מתמשכת, "בלתי נגמרת", שמוותרת על הרצון לזקק אובייקט אסתטי נוצץ, מין קמע או מושא להתרפקות המכונה "שיר", לטובת פעילות שירית חסרת מנוחה, סדרתית, מסוכסכת, לפעמים אפילו מתפוררת, עיקשת בחתירתה למה שמסתתר מעבר למושגי היופי והאמת המקובלים. זאת היתה אידיאה פעילה בשירה הישראלית של שנות השבעים והשמונים, והיא מהדהדת עד היום אצל משוררים כזלי גורביץ' או ישראל אלירז, ששירתו הבלתי נגמרת (ממש כעת ראו אור במקביל שני ספרים חדשים שלו, המצטרפים לשלושים ספרי השירה שפרסם מאז 1980) מציעה גירסה מעודנת ומתורבתת עד דק של מסורת שבמקורה הצטיינה דווקא באופיה הפרוע והמתריס.
"מפה", ספרו הרביעי של שונברגר, נמצא בקוטב ההפוך לאלירז. במקום התעדנות אינסופית יש בו משהו נכשל-בכוונה ומתלכלך-בכוונה שנאבק ללא הרף בבושה הכרוכה בחשיפת מאגר העילגויות והעמדות הפנים הבלתי נדלה של הנפש. הספר נפתח בהצהרת כוונות שמכוונת הישר לליבה של מסורת השירה "הבלתי נגמרת" – היומרה להציע מערכת קוארדינטות שתקיף עולם ומלואו, או לפחות את עולמו של המשורר, ותשרטט הדמיה לשונית, מין "מפה", שתאפשר לנווט במרחבים הסבוכים של זכרונותיו ותודעתו. היומרה מתרסקת מייד בשורות הפתיחה, ושבה מתרסקת בכל אחד מעמודי הספר: שוב ושוב מתברר שהדרך היחידה לנווט במרחבי הנפש היא לוותר על מפה כזאת וללכת לאיבוד: להיצמד לפני השטח של התודעה במקום לברוח לעקרונות היסוד האוטוביוגרפיים או המטאפיזייים שלכאורה מכוננים אותה. שונברגר הוא פסיכואנלטיקאי, ויתכן שלטכניקה הפסיכואנליטית יש קשר לפואטיקה שלו, שמתעקשת לשקף – ולא לתקן או ליפות – את הכישרון האנושי להתבלבל, להתפצל, לאבד את הכיוון, ולהחליף אמת מתפוררת בשקרים יציבים.
לכן דימוי המפה נוטה להתהפך במה שהוא אמור – ולא יכול – לייצג. תחשבו, למשל, על ברז מטפטף בחצר אחורית של בניין דירות לא רחוק מהפחים, על המערכת האקולוגית שנוצרת סביבו, על השלולית שלא תסתמן בשום מפה אך יכולה לשמש בעצמה מפה של אגם מופלא, בראשיתי, שמזכיר לנפש את תשוקותיה הגלויות והסמויות ביותר – לשתות, לטבוע, להתלכלך, לברוח, לחזור הביתה, לצאת לדרך. לשם ולמקומות דומים בצדדיותם נסחף שונברגר בשיריו, ואט-אט, בין הנופים הבוציים ושורצי החיים שהוא מצייר, נולד המתווה המבוקש של הנפש – לא בדמות אוטוביוגרפיה או מערכת של "חויות יסוד" מעוצבות, אלא בדמות רשת צפופה של זכרונות ופנטזיות שטבעם הגולמי, הטראומטי לפעמים, אינו מכוסה במעטה של נאראטיב סדור, אלא נחשף באמצעות שירה מרצדת, מסתורית ומוזיקלית מאוד.
אחד משיאי הספר מתגלה לקראת סופו, בסדרת זכרונות או פנטזיות, מין "נופים פנימיים", שקשורים במישרין למוזיקה. ביניהם בולטים במיוחד שלושה קטעים. אחד מהם מוקדש לרביעיה של היידן, ועושה לה מה שראוי לעשות לקלסיקה – סוחט ממנה כל זכר ל"תרבותיות", וחושף את יופיה באמצעות תרגומה לשפת הפרא של שונברגר. קטע אחר מוקדש לסווינג, ומסתיים בגילוי שאלוהים הוא גבר אלגנטי המכונה דיוק אלינגטון. הקטע השלישי, שפוסח על הסעיפים – לא קלסי וסאטירי כמו היידן ולא סווינגי ואלוהי כמו אלינגטון – מוקדש לג'אז חופשי, אולי של אורנט קולמן: הסגנון המוזיקלי הקרוב ביותר לאמנות האלתור הלשוני של שונברגר.
***
רובי שונברגר, מפה, הוצאת קשב לשירה
- רובי שונברגר ב'לקסיקון הספרות העברית החדשה.