החידוש המשמעותי היחיד במהדורה החדשה של תרגום המופת של שלונסקי ליצירת המופת של פושקין (על הכריכה היא מכונה "אלמותית" – מילה נאה ומשונה כל כך) הוא אחרית הדבר המועילה עד מאוד של עמינדב דיקמן. בעברית מלכותית, נינוחה והדורה גם יחד, בוחן שם דיקמן את אידיאולוגיית התרגום של שלונסקי ומעמיד אותה על צמד עקרונות, שניהם לא מובנים מאליהם. העיקרון האחד ידוע ומוכר, והוא נאמנותו המובהקת של שלונסקי לצורתו המוזיקלית של "יבגני אוניגין" במקורו הרוסי – כלומר למשקלו המיוחד ולדפוס החריזה המשוכלל המאפיין אותו. לעיקרון זה, התובע שחזור מוזיקלי מדוייק ככל האפשר של המקור, תומכים ומתנגדים לרוב בעולם התרגום, ומרבים לדוש בו, ומן הסתם אדוש בו גם אני אי פעם, אך לא היום.
העיקרון השני שדיקמן מנסח שם מעניין קצת יותר. שלונסקי, קובע שם דיקמן, סבר ש"יש לתרגם לעברית רחבה ככל האפשר, ובמקום ש'אין' – לחדש ולתחדש." במלים אחרות: על המתרגם לא להסתפק באיזו עברית נתונה מראש, אלא למתוח את שפתו כהנה וכהנה כדי שתוכל להכיל את היצירה הזרה. ואכן, זה בדיוק מה שעשה שלונסקי ב"יבגני אוניגין": שוב ושוב קופצות לעומתנו מלים שעיניהם ואוזניהם של קוראי עברית מעולם לא שזפו או שמעו, שהן מוכרות לכל היותר רק למחצה, בזכות שורשן. מה זה, למשל, "בוהנת"? קשור, מן הסתם, לבוהן. אבל איך?
צירוף העקרונות הזה יוצר מין בעיה. המוזיקליות המופלאה של התרגום מבקשת קריאה מהירה. השורות הקצרצרות וסריג החרוזים ההדוק הופכים כל בית ברומן-בחרוזים של פושקין למין כוכב שביט או צלופח המחליק בזריזות מענגת בין האצבעות. אלא שאם קוראים מהר – לעתים קרובות לא מבינים כלום.
יש עצה. את "ייבגני אונייגין" בתרגום שלונסקי יש לקרוא – לפחות בהתחלה, כדי להיכנס לקצב – בקול רם. היתרונות של קריאת היצירה בקול הם עצומים, וכדאי להתנסות בהם. ראשית, בדרך זו המוזיקליות של פושקין ושלונסקי מתגלה בכל יופיה, ומעניקה לקורא כנפיים. ושנית – קריאה בקול היא קצת איטית יותר, ולכן יש די שהות לשכל "לפרש את המילות ולפענח את הסתומות" (אם לצטט מן המבוא של שלונסקי למסכת ההערות הנהדרת שהוסיף לתרגומו). מתישהו גם עולה מאליה הסברה שכך בדיוק כתב פושקין וכך בדיוק תרגם שלונסקי את "יבגני אוניגין" – בקול רם.
ומה על היצירה עצמה? היא נפלאה, כמובן. ונפלאים במיוחד, כידוע, המקומות שבהן חורג פושקין מסיפור המעשה על אהבתם של יבגני וטטיאנה, וגולש לדיבור ישיר עם הקורא – לדיון ביתרונות יין הבורדו על השמפניה, לבירור מלא חן של סוגיות ספרותיות בוערות, או לשיר אהבה והלל, שיש בו מידות שוות ונדיבות של אירוניה ולהט, ליופין האלוהי, המרקד והדורס, של רגלי אישה. גלישה קצרה כזאת צירפתי לרשימתי: שני בתים שבהם דן פושקין בשאלה למי ראוי לקרוא – בקול, כמובן – את שירי האהבה שכתבת בדם ליבך: לאהוב/ה שעורר/ה אותם, או לברווזים.
א.ס.פושקין, יבגני אונייגין, תרגום ופירושים א. שלונסקי, ספרית פועלים