כינוס שירתו של נתן זך בשלושה כרכים עבים עד מאוד מצדיק את הניסיון לעשות מין סיכום ביניים. הסיכום הזה לא פשוט, משום שאי אז בשלהי שנות הששים, אחרי כתריסר שנים שבהן הוא כתב כמה מהשירים היפים והמקוריים ביותר שידעה השירה העברית – שירים שהפכו אותו למשורר הישראלי המרתק והמצליח בדורו – נטשו המוזות את זך והותירו אותו לבדו. אלא שזך לא ויתר והמשיך לכתוב בלעדיהן, מכביר שירים חסרי השראה בזה אחר זה. את שיריו המוקדמים, המשוכללים והמוזיקליים כל כך, אפשר למצוא בכרך א' של מפעל הכינוס החדש. שני הכרכים האחרים מלאים במה שקרה אחר כך, והקריאה בהם היא חוויה משונה, מתסכלת אך לא בלתי מעניינת, כי יש אפקט מיוחד לרצף ארוך של שירים עייפים ותפלים שנכתבו על ידי משורר כה מוכשר, ובעיקר כה מודע לעצמו.
מודע לעצמו – זה העיקר. מודע לעצמו במרכאות ובלי מרכאות, לטוב ולרע. "אני לעצמי אני שר" כתב זך באחד משיריו המוקדמים ביותר, הד ל"רק על עצמי לספר ידעתי" של אחת המבשרות המובהקות שלו בשירה העברית – רחל המשוררת. והאמת היא שכמו אצל רחל לא לעצמו הוא שר אלא על עצמו, כמעט אך ורק על עצמו. זה איכשהו נכון מה שאומרים על זך, שיחד עם משוררים אחרים בני דורו ובעיקר צעירים ממנו הוא אחראי למין מהפכה קופרניקאית שהתרחשה בשירה העברית במחצית השניה של המאה העשרים, מהפכה שהעמידה במרכז את היחיד על צערו הפרטי, ודחקה הצידה נקודות מבט רחבות יותר – לאומיות, מעמדיות, דתיות, תרבותיות או היסטוריות. היו כמובן משוררים כאלה לפניו, אבל זך הפך את התלונה האישית, המודעת עד כאב לגבולותיה, לדרך המלך של השירה הישראלית, לעיקר העיקרים, למפתח, ללב העניין.
ואיך הוא עשה את זה? בדרך החכמה והמרתקת ביותר שאפשר להעלות על הדעת, על ידי יצירתה של סתירה בין שני כוחות מנוגדים שהפכו את שירתו לשדה קרב רגשי ואינטלקטואלי – מצד אחד צורך עמוק לשפוך את הלב, להתרגש ולהתמתק ולהתמרמר ולהתמסכן עד בלי די, ומצד שני צורך עמוק לא פחות לבטא רתיעה מכל התשפוכת הזאת, מהתרכזותו של המשורר בעצמו, מהתעסקותו הכפייתית בכמיהותיו נטולות המענה וביסוריו שאין מהם מוצא. לא מדובר בכמיהות או ביסורים מעניינים במיוחד – כמיהתו של זך היתה הגעגוע הידוע לאהבה, וייסוריו נבעו מריקנותה של הכמיהה הזאת באין לה נכונות להגשים את עצמה. אבל הטיפול שזך העניק לסתירה שבין רגשנות "סובייקטיבית" לאנטי-רגשנות "אובייקטיבית" היה לא רק מרהיב, עוצר נשימה ביופיו הגבישי, אלא גם עיצב שפה פיוטית חדשה שפירנסה היטב את שירת היחיד העברית שנכתבה בעקבותיו. תחשבו על זה – דווקא מתוך רצון לפרוץ דרך לשירה אישית לחלוטין ולהעמידה במרכז העשייה הספרותית, הלך זך בכל הכוח בכיוון ההפוך, והציב בלב שירתו הסתייגות חריפה משירה כזאת, אולי כדי שיהיה לה אתגר ראוי לשמו להתגבר עליו.
אין לי מושג מה בדיוק קרה לזך בסוף שנות הששים, למה המוזות נטשו אותו. זאת שאלה מסובכת, ביוגרפית. אבל אפשר לנחש שפשוט נמאס לו מעצמו, מסתירותיו הפנימיות, מהמתח המתמיד בין כמיהה לריקנות. אולי התחשק לו לנוח קצת ממודעותו העצמית המכאיבה ולכתוב לשם שינוי שירים עם קצת יותר "תוכן" – לרשום נופים או לרקום אידיליות, לשרטט פורטרטים של יוצרים אחרים או לשקוע בהגיגים קצת פחות מעגליים. אלא שלמרבה הצער רק על עצמו הוא ידע לשורר, ואט אט התברר שמעבר לעצמו, ומעבר לשיגורם של אותות נואשים יותר ויותר בדבר מודעותו העצמית המתפוררת, אין לו בעצם מה לומר.
ואף על פי כן, אם כבר מתחילים לסכם, מן הראוי להצביע על שני יוצאים מן הכלל – שתי מגמות בשירתו המאוחרת שבהן כשרונו ניכר בכל זאת, לפחות לרגע. היוצא מן הכלל הראשון התגלה בראשית שנות השמונים, סביב מלחמת לבנון הראשונה. האלימות ההולכת וגואה של ישראל במלחמתה בפלסטינים – אלימות שהגיעה לשיא בלתי נתפס בחודש האחרון – עוררה בזך צער ומיאוס שהתבטאו בשניים שלושה שירי מחאה אפקטיביים שהניבו גם כמה שירים עמוקים יותר. רובם נמצאים בשער "השני והשלג" המוצב לקראת סופו של כרך ב'. אפשר ממש לחוש בשירים האלה בשמחתו של זך המגלה שיש בכל זאת דבר-מה מחוצה לו שעליו הוא יכול לומר משהו חד וחריף ואפילו נכון.
המגמה השניה הגיחה מתישהו בשנות התשעים. אט אט התרבו הסימנים לכך שזך לא רק מודע לחולשותיהם של שיריו אלא גם מנפנף בהן, מציג אותן לראווה, כאילו הוא מודד את קוצר ידו כמשורר כנגד קוצר השגתנו כקוראים, או לפחות בוחן את נכונותנו לסלוח לו מתוך תערובת של כבוד וחמלה. הכנות הזאת התגלתה בדרכים רבות, לא תמיד מוצלחות במיוחד – בין השאר בפזמוני אהבה מחורזים וסנטימנטליים, שיופים מתמצה במין רשלנות מכוונת-למחצה של מי שנזהר לא לאמץ יתר על המידה את שרידי הווירטואוזיות שלו. אבל בשירים אחרים, מופנמים יותר, הלכה הכנות הזאת והתחדדה, הלכה והצטללה, עד שבכמה משיריו החדשים ממש – אלה שנכתבו בשנים האחרונות ומכונסים בשער "תרופות לליל בדידות" החותם את כרך ג' – היא מצליחה להחזיר לחיים משהו מהניצוץ האבוד של שיריו המוקדמים. שיר כזה, אחד היפים שזך כתב בארבעים השנה האחרונות, מצורף לרשימה: במקום להתלונן בו כדרכו על נטישתן של המוזות, זך מעמיד פנים שהוא מצווה עליהן ללכת, ומתענג לא רק על צייתנותן המדומה אלא גם על תחושת הרווחה המשתררת עם היעלמותן.
נתן זך, כל השירים כרכים א-ג, הקיבוץ המאוחד