חביבה פדיה קנתה לה בשנים האחרונות מקום מרכזי בקהילת הרוח והספר הישראלית. לפני כשנתיים היא פרסמה את המאמר "הגיע הזמן לומר אני אחרת בשירה העברית" שהכריז על הצורך להדיח את "האני האוניברסלי", "המערבי" או "העירוני" – כלומר האשכנזי או התל-אביבי – מממעמדו ההגמוני בספרות הישראלית, ולהחליפו באני אחר, מגוון יותר, כזה שייחלץ מהעדפת החילוניות על הדת, המערב על המזרח והמרכז על הפריפריה. רעיונותיה לא היו חדשים, אבל היה משהו מסעיר בסינתזה שנרמזה מתוכם, סינתזה שסימנה את הגל המזרחי החדש בספרות העברית כנושא דגל של מגמות עומק חברתיות ורוחניות.
כדי להבהיר את טבעה של הסינתזה הזאת אין צורך להיכנס לדיונים אינטלקטואליים מורכבים, אלא להתבונן בדמותה של פדיה עצמה: מצד אחד חוקרת קבלה, כלומר אשת אקדמיה, ומצד שני נצר פעיל ומחוייב למשפחית רבנים, מקובלים ופייטנים מעירק, כלומר מקובלת. המילה הזאת, "מקובלת", אינה מובנת מאליה. תחשבו על המילה המקבילה "רבה", שעדיין נשמעת הרבה יותר אמריקאית מישראלית: היש עדות מובהקת מזו להצלחת הממסד הרבני הישראלי, בשיתוף פעולה עם המדינה, לשמר את מעמדם הדתי הנחות של הנשים הישראליות? והנה פדיה, בין השאר בכוח מורשתה היהודית-עירקית, מצאה את החרך הדק שאפשר לה להסתמן כמנהיג דתי מסורתי ממין נקבה – לא רב(ה), ובכל זאת מקובל(ת).
בכך נפרצה הדרך להכתרתה כמנהיגה, שכן היא הצליחה לאחד בדמותה שלוש מגמות שעל פני השטח נראות בלתי ניתנות לגישור: את האוונגרד הפמיניסטי והמזרחי, שמקורו באקדמיה ובשמאל; את מסורת ישראל, המצטיינת בשמרנותה הגברית; ואת התקווה לשחזר את הרצף האבוד למחצה בין יהדות המזרח הקדם-ציונית, על השגיה הגדולים, לבין יהדות המזרח הישראלית והתרבות הישראלית בכלל.
וכעת רואה אור ספר שיריה השלישי, "דיו אדם". האם שירתה מצדיקה את התקוות הכרוכות בדמותה המיוחדת? זאת שאלה שיש בה יסוד מכשיל, שכן שירתה היא בראש וראשונה ישראלית, ולמרות שאפשר לזהות בה השפעות של הפיוט ושירת ספרד, דגמיה הבסיסיים הם של השירה הישראלית הוותיקה, כלומר האשכנזית. יתרה מזאת: האני הדובר בשירתה הוא דוגמה קיצונית למדי לאני המוכר לנו – מודרניסטי, משתבלל לתוך תחביר מפותל ושבור, קשוב לעצמו עד כלות ופורץ גבולות. את עוצמתה המיוחדת של שירת פדיה לא נמצא באיזשהו זיקה פשוטה וישירה לתפיסותיה כמבקרת, אלא במקום אחר, פנימי וסבוך יותר.
איפה המקום הזה? הוא קשור בין השאר לאינטנסיביות המיוחדת של הרגש הדתי והמחשבה הדתית בשירתה. מטעמי מקום אין לי ברירה אלא להתרכז בהבט אחד ויחיד של האינטנסיביות הזאת, הזוכה לביטוי ישיר בשיר המצורף לרשימה. השיר, המרמז ליהודה הלוי, נוגע בחשיבות הרבה שפדיה מייחסת לשיבת ציון. בניגוד לציונות הקלסית היא אינה רואה בשיבת ציון גאולה. להפך, שיבת ציון היא בעיניה משבר חריף הכרוך בחורבן גדול – חורבן תרבויות הגולה. זוהי גלות חדשה, גלות בארץ – ארץ שהפכה ממחוז חפץ אבוד, מסמל רב עוצמה למצב האנושי הבסיסי שהוא מצב של כמיהה וקריעה וגלות, למציאות אכזרית, גשמית וריקנית, מנפצת חלומות.
תאמרו שזה המשך של תפיסות אנטי-ציוניות, חרדיות ואחרות. זה נכון עד לגבול מסויים, והגבול הזה משמעותי, שכן פדיה אינה מבקשת להשיב את הגלגל לאחור, כלומר להחזיר אותנו לשלטון הרבנים או לאיזושהי גולה מפונטזת שבה נהיה יהודים-ערבים או בונדיסטים גאים. את הנעשה, היא יודעת, אין להשיב. מטרתה כמעט הפוכה: לקדש את שיבת ציון, את הארץ והגורל הציוני, אך לעשות זאת בדרך היהודית, כלומר על ידי קידושם כחורבן וכגלות חדשה. אני לא שותף לכל הפרטים בתמונת עולמה, אולי משום שאני חילוני מדי, אבל איני יכול שלא להתרשם מיופיים של שיריה ומהרלבנטיות שלהם לאחת המשימות הסבוכות המוטלות על דורנו – להבין מה בדיוק קרה לאבותינו במאה הנוראה מכולן, המאה העשרים, ולבנות מחדש את הגשרים ההרוסים בינינו לבינם.
חביבה פדיה, דיו אדם, הקיבוץ המאוחד
- האתר של חביבה פדיה.
- שועי רז על הספר.
- אביחי הלפרן על הספר.
- אסתי סגל משוחחת עם חביבה פדיה.
- רשימה של מירון ח. איזקסון ב'הארץ'.
- ראיון שערכה תהל פרוש ב'הארץ'.
- ראיון שערכה ורד לי ב'הארץ'.