לפני כשלוש שנים פרצה לשולי התקשורת תנועת שלום של מתנחלים שכונתה "ירושלום". הרעיון היה לאחד שתי עמדות שנתפסות כסותרות: לתמוך במפעל ההתנחלויות, אך גם לפעול לשיפור היחסים בין יהודים וערבים בישראל/פלסטין ולהמיר מהלומות של דיכוי ועוינות בגישושי שלום ורעות. בין פעילי התנועה בלטו נחום פצ'ניק ואליעז כהן, שניהם משוררים המזוהים עם "משיב הרוח", כתב עת שנוסד בראשית שנות ה־90 במטרה לטפח שירה דתית־לאומית, לעיתים קרובות של מתנחלות ומתנחלים. פצ'ניק היה שותף ליסודו של כתב העת, וכהן, שספרו הרביעי ראה כעת אור, מכהן כבר שנים רבות כאחד מעורכיו.
תחת חסותו של "משיב הרוח" נהפכו משוררי ההתנחלויות לאחד מגורמי ההתחדשות הבולטים בשירה הישראלית. לצד הרנסנס המתמשך של שירת הנשים ורנסנס השירה המזרחית נולד רנסנס שלישי, דתי־לאומי. זה לא נתפס מעולם לרטוריקה אנטי־שמאלית או אנטי־חילונית. להפך, פעיליו מודעים עד כאב לכך שהמהפכה שלהם היא דו־סיטרית, ושהניסיון "להחזיר בתשובה" את השירה הישראלית מקפל בתוכו צורך הרבה יותר דוחק מבחינתם – לעבד ולעודד מגמות של היפתחות וחילון בעולם הדתי. בסופו של דבר, המניע הבסיסי של משוררי "משיב הרוח" הוא להתוות מרחב שבו דת ויצירה חילונית, כלומר אמונה וספק, ימין ושמאל, שמרנות ופמיניזם, יוכלו לחיות יחד.
מדובר במניע מורכב, רווי במתחים, ולכן התהוותה מתוכו קשת מרתקת של אפשרויות שיריות. בקשת הזאת מתייצבת שירתו של אליעז כהן במקום חשוף ואמיץ במיוחד – בדיוק באמצע: אמנם המעטה שלה רך ומלטף, ובמבט ראשון גם שמרני יחסית, אבל מבעד לו בולט רצון עיקש לחשוף את הסתירות הפנימיות שמעצבות את "אסכולת משיב הרוח" ולמתוח אותן עד לקצה.
בשיר "תחנות זרים", למשל (ראו להלן), מספר כהן על שירות מילואים שעשה בסתיו 2005, ומשתמש בבועת הידידות שהתפתחה בינו לבין עמיתיו לצוות הטנק כמקפצה ל"שמש בגבעון דום" ול"שיר הרעות" של חיים גורי – כלומר לזיכרונות הקשורים לכיבוש הארץ. בין לבין הוא מעצב סדרת אימאז'ים שמחברת מיניות גברית לאהבת מולדת. מה שנראה במבט ראשון כהומאז' נטול בושה ל"ארץ ישראל הישנה והטובה" נטען במשמעויות מורכבות ומפוכחות במהלך השיר, הקשורות אולי לנסיבות המיוחדות שבהן נכתב – מיד לאחר ההתנתקות.
שיר נוסף שבו מותח כהן את גבולות האחדות שהוא מייחל לה הוא "במחסום הג'יפתליכ, עם מחמוד דרוויש". כהן מצטרף לספורט מקובל בקרב משוררים ישראלים: כתיבת שירים שפונים לדרוויש כאל פיו ואוזניו של העם הפלסטיני כולו. קדמו לו בכתיבת שירים כאלה אלמוג בהר וסמי שלום שטרית בשיר חזק במיוחד, שקוע בייאוש, שבו הוא מתאר איך הסכסוך היהודי־ערבי מפרק את זהותו למרכיביה, עד שהוא הופך מ"יהודי־ערבי" ל"יהודי בלי יהודים, ערבי בלי ערבים". החידוש של כהן הוא בנכונותו לכתוב גם את השיר הזה, שיר האהבה שלו לפלסטינים, כשהוא משרת כמילואימניק, הפעם לא בטנק אלא במחסום.
במידה רבה אפשר לראות בשיר של כהן נגטיב של השיר של שטרית: בעוד שטרית מגלה שהסכסוך מרסק אותו מבפנים וכופה עליו גלות נטולת נחמה, מנסה כהן לדמות את השטחים הכבושים למולדת שבה מתנחל מתחבק עם עקור ונשק שלוף מדבר שירה. בין שני המשוררים פעורה תהום, אך קשה שלא להבחין כיצד הם משלימים ומפרשים זה את זה. כהן חושף את תשוקתו הגדולה של שטרית לזהות תרבותית רציפה והרמונית, נטולת ניגודים, ושטרית את כישרונו של כהן לחיות באזור דמדומים הזוי ורב סתירות – אזור הדמדומים של "ירושלום".
אליעז כהן, עד שהגענו להבנה עם האור, הוצאת קשב לשירה
- יהודה גזבר על הספר בבלוג "הכריכה האחורית".
- שירים נוספים באתר של נילי דגן.
- רשימה של ארז שוייצר ב'הארץ'.
- ראיון שערך צור ארליך עם המשורר ב'מקור ראשון'.