זלי גורביץ', פסוקים

"פסוקים", ספר שיריו העשירי של זלי גורביץ', הוא ספרו המרשים ביותר, ואפשר להבין את התלהבותו של עורך הספר, דרור בורשטיין, שמציג אותו כגילוי ספרותי משמעותי. אבל כדי להסביר למה ואיך הספר הזה יפה ומעניין, כדאי לגולל סיפור היסטורי נשכח למחצה.

היה היתה פעם, בסוף שנות השבעים, ימי שלהי המודרניזם וממשלת הליכוד הראשונה – הרגע המסתורי שבו התרבות הישראלית התחילה להיסחף אל תוך המפנה הגדול שלה מפעם לעכשיו – אסכולה ספרותית מרתקת, חיה ובועטת, שמרכז הכובד שלה היה בירושלים. הרעיון היה לפרק את הדובר המופנם של שירת שנות החמישים והשישים, המרוכז כל כך בעצמו ובטרוניותיו הקיומיות הבלתי פוסקות, לטובת משהו אחר, משוחרר ושמח יותר מצד אחד, מחובר יותר למסורת ולעולם מצד שני. המשורר הכריזמטי ביותר באסכולה היה אהרן שבתאי, עם ספרי "הפואמה הביתית" שלו, מין סידור תפילה משפחתי אינסופי שהתנפץ שוב ושוב לרסיסים דמויי הייקו. המשוררת הצעירה הבולטת ביותר היתה בכלל בת-ימית, מאיה בז'רנו, שהפליאה את הסצינה הספרותית בשירים פרועים ואנרגטיים שכונו "עיבודי נתונים", וערערו, ממש כשיריו של שבתאי, על שלטונו של "האני המתלונן", ובעצם של "האני" באשר הוא, על השירה הישראלית. ובאסכולה בלטו שני משוררים נוספים: הרולד שימל, שפרסם אז את ספרו המופלא "ארעא", וזלי גורביץ', שהיה אז דוקטורנט צעיר למדעי החברה.

הבשורות הספרותיות של האסכולה הירושלמית התמוססו עד מהרה. התרבות הישראלית הלכה בכיוונים אחרים. "האני המתלונן" לא ויתר על שלטונו. להפך – הוא נעשה בוטה וחשוף יותר. פלישת צה"ל ללבנון, ולאחר מכן האינתיפאדה הראשונה, הביאו עימם גל של שירים פוליטיים המיועדים לפרסום במוספי סופשבוע, שבמרכזם תלונה איומה, נוקבת ונואשת. גם עליית השירה המזרחית חיזקה מאוד את האני המתלונן בגרסתו הזועמת. רוב משוררי האסכולה הירושלמית נסחפו עם הרוחות החדשות, כל אחד בדרכו: שבתאי התגרש ונטש את הפואמה הביתית לטובת שירה הרבה יותר קומפקטית וישירה שנעשתה מתישהו פוליטית מאוד, בז'רנו שינתה את שירתה בתהליך הדרגתי יותר, שירתו של שימל אבדה במרחבי התרבות הגדולים שמהם הגיחה, ולאסכולה נותר רק מייצג יציב אחד: גורביץ', שנעשה בינתים פרופסור לאנתרופולגיה.

גורביץ' נותר נאמן לאידיאה הבסיסית של האסכולה. במקום לכתוב כמו כולם שירים המעוצבים כמונולוגים דרמטיים שלוכדים רגעים מכריעים בחייו של משורר בן זמננו – התאהבות, פרידה, נקיטת עמדה פוליטית, גילוי שורשים משפחתיים וכיו:"ב – הוא המשיך לכתוב שירה-שאינה-שירה (לכאורה) או שירה-נטולת-אני (כביכול), שדמתה לפעמים לשירת דאדא, אבל בעיקר חלמה על טקסט שהמנגנון הבסיסי שלו הוא שיחתי, משחקי, פרשני, מין גרסה חילונית של טקסטים דתיים מרובי רבדים ודוברים – הלכה ומדרש, למשל. ועם השנים, למרות התפרקות האסכולה שממנה צמח, התברר שגורביץ' לא לבד, שמשהו באקלים של השירה העברית משתנה לטובתו, הן בעקבות התחזקות השירה הישראלית הדתית – היהודית, הבודהיסטית או הניו אייג'ית – והן בעקבות מהפכת התקשורת שעודדה שירה דומה לשלו, בעלת אופי מרושת ושיתופי.

אלא שהיה תמיד גם קושי מסויים בשירתו של גורביץ', והקושי היה לשוני. לעברית שלו, אולי בגלל נטיותיה המשחקיות, היה לעתים טעם של חולית נודדת, קצת נגרס בשיניים. וזה בדיוק מה שהשתנה בספרו החדש. גורביץ' מצא סוף-סוף את העברית שלו, ומצא אותה בתנ"ך. המחזור "פסוקים" הוא מחווה מרתקת ורבת יופי לשירה המקראית על ענפיה השונים – נבואה ושירת חוכמה, תהילים ושיר השירים – שיש בה גם הפלגות מדודות לצורות שיר בתר-מקראיות ולעברית ישראלית בת זמננו. על משמעותיה של המחווה הזאת אפשר להתווכח, אבל קשה להטיל ספק בקסמה. ויש משהו חידתי, אולי אירוני, בכך שהפנטזיה של גורביץ' על שירה נטולת אני ופתוחה לכל רוח הצליחה להתגשם דווקא כאשר הוא שב אל השורשים העתיקים והסמכותיים ביותר של "האני המתלונן" העברי, ואל אבן הפינה של השירה הציונית או הישראלית בכלל: שירת התנ"ך.

 זלי גורביץ', פסוקים, הליקון/מודן

• לרשימה על ספרו "דבל קליק".
• לרשימה על ספרו "זמן בב".