תזרקו לנו רגע חבל, בבקשה, אנחנו טובעים

אז הנה שוב נוחת עלינו שבוע הספר, והחגיגה מדגישה את העובדה שהקהילה הספרותית בדיכאון עמוק. משוררות ומשוררים, סופרות וסופרים, ומו"לים ועורכות ומתרגמים וחוקרות ספרות ועיתונאי ספרות מכל הסוגים והזרמים – כולם עם הפרצוף למטה. לדיכאון יש לפחות סיבה אחת טובה וסיבה אחת רעה. הטובה היא מהפכת התקשורת הדיגיטלית שמחוללת שינויים דרמטיים במנגנוני היצור והשיווק של ספרות בפרט ותרבות בכלל ומערערת את בטחונם העצמי ומצבם הכלכלי – הרעוע ממילא – של העוסקים במלאכה. הרעה היא תחרות נטולת מעצורים בין רשתות הספרים שמחריפה מאוד את המצוקה. גם המצב באקדמיה ובתקשורת הממוסדת – שתי אבני פינה של חיים ספרותיים תקינים – התערער בשנים האחרונות, ומסיבות דומות. יותר מדי אנשי ספרות מגלים שמקצועם דן אותם לא רק למיעוט הכנסות – זה רגיל וידוע – אלא כמעט לאפס הכנסות. וזה רק צד אחד של הדיכאון: הכי כואב, אבל לא היחיד.

הצד השני הוא נפשי, או רוחני, או איך שלא תקראו לו. מאז שנות השבעים התרחש תהליך מבורך והכרחי בספרות העברית. היא נעשתה הרבה יותר רבגונית ומשוחררת, וקולות שהממסד של ראשית ימי המדינה נטה להבליע – וביניהם קולות דתיים, נשיים, מזרחיים, "גלותיים", פופיים, אנרכיים, לפעמים פרו-פלסטיניים וכו' – פרצו בעוצמה הולכת וגדלה. זה היה חלק מתהליך תרבותי ופוליטי רב ממדי: המהפכה הציונית גילתה את גבולותיה והנקודות העיוורות שלה, גם בפנים, בתוך החברה הישראלית, וגם בסכסוך המסתבך עם הפלסטינים ובנסיונות המקרטעים לסיים את הכיבוש. אלא שדי מהר התהליך הזה נתקע, אולי משום שהמרכז – כלומר הכוחות הממסדיים או הממסדיים למחצה שתפקידם להמשיך להחזיק הכל יחד למרות הגיוון וההתרחבות, ולתרגם אלימות לדיאלוג ופיצול לקואליציות פתוחות ודינמיות – נבהל והתאבן.

המרכז לא איבד את כוחו, עליו הוא שמר, אבל הוא איבד את קולו. ליתר דיוק: מכר את קולו תמורת כסף. למרכז הזה הרבה גרסאות, אבל לאחרונה הוא ידוע בעיקר בגרסת הכיסוי הפוליטית שלו: קואליציה של תשעים וארבעה חברי כנסת ומנגנוני סדר יעילים שדוחקים את האלימות לשוליים – מזרח ירושלים, דרום תל אביב וכו' – ומבטיחים שרוב המרחב יהיה נעים ומאורגן יחסית: ג'ונגל אכזרי של תחרות בלתי פוסקת על משאבים, אבל עם פנים אנושיות, לפחות למראית עין. אלא שעם כל יעילותו, אין למרכז הזה שום קול שאפשר להאמין לו. לכל היותר יש לו כישרון לשתוק שתיקה מחושבת המדובבת לססמאות חלולות, משחקי אח גדול וכו'. פוליטית זה אולי עובד איכשהו, לפחות לטווח קצר. הנה, קואליציה ענקית, ביבי המלך על שער הטיים, יציבות שלטונית וכלכלית חרף כל התקוות או היומרות למהפכה. לתרבות, ובפרט לספרות, אקלים כזה פירושו גסיסה איטית. וגם אם מרכז העצבים הספרותי עדיין מתפקד לכאורה, סניפי הרשתות מוארים והספרים נערמים, מתחת לפני השטח מתרחשת הידרדרות בלתי פוסקת, כי ספרות אינה יכולה להתפתח בלי הדבר הזה שהלך לאיבוד, מכר את עצמו והשתתק. אין סיכוי לספרות בלי דיאלוג משמעותי עם כוחות חברתיים מרכזיים, והדיאלוג הזה התמוסס עם השנים והופקר כמעט לגמרי לטובת מנגנונים אילמים ועיוורים. לסופרים נותרו בעיקר שתי אלטרנטיבות: מלחמה נואשת על השתתפות במבצע הספר-בשקל הבא, או קריאת תיגר מרה וצדקנית במרחב חלול ונטול צורה.

אין לי מושג איך מתמודדים עם החלל הריק שנפער בלב התרבות הישראלית. הוא עמוק ורחב ממה שנדמה, ואולי הוא כאן כדי להישאר. מה שאני כן יודע זה שהספרות הישראלית, ובראשה השירה, שינתה בשנים האחרונות מגמה, והכמיהה הגדולה לרבגוניות ולביטויים של קולות מודחקים ומורדים הולכת ומתחלפת בכמיהה הפוכה, לא תמיד מודעת לעצמה ולהשלכותיה, לאיחוי, סולידריות, הרמוניה, ואולי אפילו ללידתם מחדש של שפה משותפת וקול משותף. לא ברור איך ומתי, אם בכלל, תזכה הכמיהה הזאת למענה, לא ברור אפילו אם רצוי שתיענה, אבל בינתים אפשר לפנטז שהכנסת, כלומר הקואליציה הענקית, תמצא סוף-סוף את היכולת להשמיע קול, או לפחות צפצוף, ותחוקק את החוק להגנת הסופרים והספרות בישראל שתקוע אצלה כבר די הרבה זמן. לא משום שהחוק הזה יביא את הגאולה, אלא כדי להעניק למערכת שהולכת ונחנקת קצת אוויר לנשימה, ולעדן או לווסת את התהליכים הכלכליים והתרבותיים שממילא מכריחים את הספרות הישראלית להמציא את עצמה מחדש, אבל בדרך מאיימים לשחוק ולכתוש, ובתוך כמה שנים אולי אפילו להשבית, רבים מפעיליה. בקיצור – תזרקו לנו רגע חבל, בבקשה, אנחנו טובעים.

לרשימה מצורף שיר של יונה וולך.