כשאומרים על יצירת אמנות שהיא "בארוקית" מתכוונים לכמה דברים בבת אחת: ראשית, לכך שיש בה סדר ושיטתיות, שהיא בנויה לתלפיות, כמו תיאוריה מדעית או טיעון פילוסופי חריף ועמוק. שנית, לכך שיש בה מורכבות וריבוי של פרטים מתנגשים ומתערבלים, כמעט על סף הכאוס, כמו בפנטזיה היפר-ראליסטית או בחלום מטורף שהפך למציאות. ושלישית, לכך ששני האספקטים המנוגדים האלה, הסדר והכאוס, מצויים בה במידות מופרזות, ודווקא משום כך הם מצליחים להסתדר יחד, אולי באמצעות חוש בארוקי מיוחד לשלמות, כלומר לתנועה ולפרדוקס.
ההשגים הגדולים של תקופת הבארוק, שחופפת פחות או יותר למאה ה-17, זכורים דווקא משום שבבארוקיות שלהם היתה מין הרמוניה פלאית שהפכה אותם מהפרזות פרועות להתגלויות נצחיות – הפילוסופיה של שפינוזה, המתמטיקה של לייבניץ, הפיזיקה של ניוטון. אלא שב"בארוק" יש מטען מיוחד שמתגלה דווקא כשלא חושבים על ההוגים והיוצרים הגדולים של המאה אלא על הענן הגדול של יצירות קטנות יותר שהקיף אותם. והענן הזה מתגלה בכל יופיו המוזר בספרו המרשים של המתרגם עמינדב דיקמן, "בארוקו".
זה ספר בארוקי מכל בחינה: יש בו כמאתיים שירים של כמאה משוררים שתורגמו מעשר שפות – אנגלית וצרפתית, גרמנית ולטינית, איטלקית וספרדית, רוסית ופולנית, קרואטית ויידיש. במבוא מבהיר דיקמן שלא בכל השפות האלה הוא שולט (אם כי ברובן כן, ולכולן יש לו גישה ישירה) אבל העניין הוא לא ברב-לשוניות של דיקמן אלא ברב-לשוניות של ספרו, שמודגשת באמצעות שלוש הכרעות-עריכה שאינן מובנות מאליהן: להביא כל תרגום לצד המקור, מה שהופך כל קורא בספר לבלשן חובב בפוטנציה; לכלול בספר משוררים מגוונים ככל האפשר, ביניהם גם כאלה שנחשבים שוליים; וההכרעה הכי בולטת – לא לארגן את הספר על פי קטגוריות מקובלות, כלומר ליחד שער לכל שפה, זרם או סוגה, אלא לערבב או לגבב, וליתר דיוק לשזור בעדינות קופצנית וגחמנית, שירים שנכתבו בשפות שונות למחרוזת ארוכה אחת.
סדר התרגומים לא שרירותי לגמרי. עיון באנתולוגיה מגלה שהיא נפתחת בשירים שעניינם החילופיות והמוות, ממשיכה לשירי אהבה, מעפילה לשירים דתיים (כמו השיר המצורף, שכתב בנו של החוזה המהולל נוסטרדמוס) ומחליקה במורד של חולשות ותאוות – וביניהן טבק, אלכוהול, טירוף, זימה ודיכאון – אל סופה, שסוגר את המעגל בכמה שירי מוות ופרידה נוספים. אבל זו רק התבנית הגדולה. מעניינים לא פחות החיבורים המידיים בין שיר ושיר, שמבוססים תמיד על אסוציאציות גלויות אך גם חופשיות למדי, כלומר על פרטים עדינים יחסית – מטאפורה משותפת, קרבה רעיונית (או להפך, ניגוד) וכיו"ב. הזרימה הבלתי פוסקת מיצירה ליצירה מולידה מתישהו את החוויה האסתטית המיוחדת שדיקמן חותר לשקף, כלומר את פרשנותו האישית לחוויה הבארוקית – פרשנות שאליה הוא רומז במשפט מסתורי שהגניב למבוא: "ייתכן שהמרתק מכל בשירה לא פשוטה זאת הוא משחקם האינסופי-התחום-בסופי, הקליידוסקופי, של קומץ נושאים יסודיים החוזרים ומשתברים במנסרות שיר מורכבות".
הקליידוסקופיות של שירת הברוק קשורה בנטייתה לראות בכל פרט, בכל רסיס, בכל אגל מים, את מבנה היקום כולו. כל אהבה היא טרגיקומדיה ששורשיה בתהום היסורים ופסגתה ברקיע היופי. כל דימוי מדגים את הסתירה בין הרגע החולף והמוות לבין הבטחות הגאולה והנצח. וכל שורת שיר נקרעת בין היגיון חד חותך ליצירתיות פראית וחתרנית. האובססיביות הכמו-פילוסופית הזאת הוציאה לשירת הברוק שם רע, ולמרות שאליוט ניסה לשקם את שמה הטוב במסותיו מראשית המאה ה-20 ובמידה רבה אף הצליח – בתרבות הישראלית שירה מסוג זה נחשבת עדיין שולית ונתפסת כשעשוע עקר ומצועצע. למי שמוכן לצאת למסע, "בארוקו" הוא הזדמנות מצויינת לחוות עולם שירי שונה לחלוטין מזה שמוכר לנו, הכתוב כולו בעברית המיוחדת של דיקמן, שבדומה לתבניות הבארוקיות יש בה כבוד גדול לצורות קבועות, לסדר ושיטתיות, לצד תאווה גדולה למתוח את הצורות האלה ככל האפשר, כדי שיכילו עולם ומלואו.
בארוקו – אנתולוגיה משירת אירופה במאה השבע-עשרה, מבחר ותרגום: עמינדב דיקמן, כרמל
2 תגובות
תודה רבה שכתבת על הספר. כמו תמיד אתה מצליח לתמצת רעיונות מורכבים ביותר באבחת משפט. תודה! והידד לעמינדב דיקמן על המפעל המדהים.
טלי יקרה תודה!