"משה", ספרה החדש של רבקה מרים, המכיל מחזור שירים אחד, ארוך מאוד אך אחדותי ומגובש, המגולל את סיפור חייו של משה רבנו, הוא שיא יצירתה עד כה: השג ספרותי מענג ומשמעותי הראוי לתשומת לב. מרים היא משוררת ותיקה שהתחילה לפרסם שירה בשנות הששים, בהיותה צעירה מאוד, זכתה במשך השנים לקהל קוראים אוהב ונאמן אך נותרה בשולי המערכת הספרותית. היא שייכת לגל רחב של משוררים דתיים שניצניו החלו להיראות בשנות הששים, ומאז נוכחותו בשירה הישראלית הולכת ומתחזקת. העובדה שמרים (בניגוד למשוררים דתיים אחרים כזלדה, מירון איזקסון, חביבה פדיה וכו') זוכה לתשומת לב מועטה יחסית מצד הביקורת קשורה אולי לכך שיש בשירתה משהו שאפשר לתאר כ"נחבא אל הכלים", "תמים" או "עממי". אך ככל שהשנים חולפות ושירתה מתגבשת, הולך ומתברר שמדובר בתמימות מתעתעת, וזוהי דווקא צניעותה-לכאורה שמאפשרת לה ללכת בגדולות.
הציר המרכזי של יצירתה הוא מיתולוגי, והמיתולוגיה שלה היא יהודית. הביטוי "מיתולוגיה יהודית" טעון מאוד. היהדות אוהבת לראות בעצמה דת אנטי-מיתולוגית. חקר היהדות, לעומת זאת, מציג לעתים קרובות עמדה שונה, ואחת ממטרותיו – מאז שהפך למסורת משמעותית במאה ה-19 – היתה לחשוף את האספקטים המיתולוגיים של היהדות, ולערער בדרך זו (לא פעם מתוך מניעים אנטי-דתיים או סנטימנטים אנטי-יהודיים) על הדימוי העצמי שלה, מקוריותה וסמכותה. האמת כמובן באמצע: לצד רתיעה ממיתולוגיה יש ביהדות שכבות מיתולוגיות ברורות, בתנ"ך עצמו, באגדה ובמדרש, וכמובן בספרות המיסטית. לא במקרה יש גם לשירתה המיתולוגית של מרים אופי אגדי או מדרשי, אם כי רך, מעודכן, ואפילו "מודרני" או "מחולן", כזה שמתחבר בקלות לניו אייג' היהודי של ראשית המאה ה-21.
בשנים האחרונות התחדד האופי האגדי או המדרשי של שירתה, ושני ספריה האחרונים הם ניסיון לספר-מחדש באופן שיטתי סדרה של מיתוסים יהודיים מרכזיים. בספרה הקודם, "באים בימים" היו אלה אגדות בראשית ומעשיות רות ואסתר. חשוב להדגיש שהרצון לספר-מחדש את האגדות העתיקות, מתוך נאמנות לרוחן אך גם מתוך רצון לתקן ולעדכן אותן, הוא אחד המאפיינים הבסיסיים ביותר של המחשבה המיתולוגית, ויתרונה של מרים הוא הבנה חכמה ומעמיקה של המאפיין הזה. התוצאה רבת קסם, וחלק גדול מהקסם נובע מכך שסיפורן-מחדש של האגדות נעשה בעברית ישראלית חיה ואפקטיבית, המבוססת במידה רבה על מורשתם הלשונית של שני משוררים ישראלים כריזמטיים – נתן אלתרמן ויהודה עמיחי. השפעתם על מרים מרתקת, גם משום ששניהם היו משוררים חילוניים מובהקים, וגם משום ששירתם התעצבה מתוך דו שיח עם המסורת היהודית ומתוך רגישות למורכבותה של המחשבה המיתולוגית. בשיריה של מרים נוצר איפוא מפגש רב שכבתי, עדין להפליא, בין השירה הישראלית החילונית לבין האגדות היהודיות העתיקות, וקשה שלא להתרשם מאיכותו ופוריותו של המפגש הזה.
מה שהופך את "משה" לשיא יצירתה היא העובדה שמרים עוסקת בו במוקד הפנימי ביותר של המיתולוגיה היהודית: סיפור מתן תורה. שם, באירוע ההוא, הפך הרעיון האלוהי למילה אנושית, כלומר לחוק וסיפור שיש להם מקור סמכותי, ובכל זאת הם זקוקים לרצף מתמיד של קוראים ומפרשים שמממשים אותם בחייהם, יוצרים וחווים אותם מחדש שוב ושוב. לשם בדיוק מתגנבת גם מרים כדי לחיות ולספר-מחדש את הסיפור, אך זוהי התגנבות שאין בה שום תמימות. להפך: מצויידת ברטוריקה החילונית של השירה העברית החדשה, במסורת המדרשית (שאליה היא מתייחסת בדרך כלל בספקנות), בתובנות פמיניסטיות חתרניות ואולי גם בזכרונות מהמסורת היידית של "צאינה וראינה", היא יוצרת סיפור מפתיע, נאמן למסורת ועם זאת אישי ומתריס, על שבירותם והתחדשותם של החיים בצילם של הכאב, האובדן וההעדר. והצלחתה ניכרת בתחושה שהיא באמת היתה שם, בין משה ואהרן – לעתים בדמות אחותם, מרים הנביאה – עדה חדת עין, ביקורתית ויצירתית, שהאל הנעדר נגע בה, ולכן היא מעורבת במתרחש ומחוייבת לו בכל ליבה.
רבקה מרים, משה, כרמל