אם מחפשים מושג שעוטף את פעלו הספרותי המגוון של דורי מנור, המושג הזה הוא פריון, שנלווה אליו הצל שלו: עקרות. הוא עוטף הן את פעלו כמשורר, כלומר את עקרונות היסוד של הפואטיקה שלו, והן יעדיו והשגיו כעורך ומתרגם, וכאחד האידיאולוגים הספרותיים הבולטים בדורו. הוא אפילו רלבנטי לרגע בזמן שבו הוא נמצא: מנור חגג לא מזמן יום הולדת ארבעים, ובהפרשי זמן קצרים התפרסמו שלושה ספרים משמעותיים שלו שעליהם טרח זמן רב: "בית הקברות הימי" של ולרי, כרך תרגומי מלארמה, ו"אמצע הבשר" – כל שיריו עד כה. ברור שמאמצים רבים שמנור עשה במשך השנים מניבים כעת פרי.
פריון הוא מושג בסיסי בתולדות השירה העברית והשירה בכלל, שיש בו מורכבות פנימית של זמן וגורל – הזורעים בדמעה ברינה יקצורו, ולהפך – ולצידה מורכבות כמו-פילוסופית: הזרע קטן כל כך, נוטה להישפך לבטלה, ובכל זאת מצליח לפעמים להצמיח עץ או אדם. זרע הוא מעט המחזיק את המרובה, והמתח בין מעט ומרובה בולט מאוד ב"אמצע הבשר": כרך עבה שמוקדש באופן רשמי למכלול שירתו המקורית של מנור, אך כשבודקים את תכניו מגלים שרק כשליש ממנו מכיל שירה מקורית במובנה המקובל. כמאה עמודים מוקדשים למאמר של דן מירון, כחמישים למבחר תרגומים, ועוד כחמישים למלים שנכתבו למוזיקה – ליברית לאופרה ומלים ללחנים של סשה ארגוב. ברור שיש כאן הצהרה פואטית בדבר חשיבות הזיקה בין שירה ומוזיקה ובין כתיבה ותרגום, אך בה בעת נחשפת כאן תבנית בסיסית בפעילותו של מנור: הפרפקציוניזם הפואטי שלו גורם לו למעט בכתיבת שירה, אבל זהו מעט שיש לו השלכות רחבות ומשקלו הספרותי רב.
פריון ועקרות הם גם מושגי יסוד בתורת השיר של מנור. ההומוסקסואליות מוצגת בשיריו כסוג של עקרות פוריה. להטרוסקסואליים סקס ואהבה הם שער למשפחה, להולדת ילדים ולהשתתפות בשרשרת הדורות, ואילו הומוסקסואלים (על פי הפרשנות של מנור, ולא חייבים להסכים איתה) נאלצים לוותר על הפריון הזה, ולכן מקדשים פריון מסוג אחר: כתיבת שירה. זו הסיבה ששירה הומוסקסואלית היא בעיני מנור טהורה ונוקבת יותר. הורים לילדים יכולים לוותר על כתיבת שירה כי פתוחות בפניהם דרכים אחרות להקים לעצמם שם ולחרוג מעבר למוות, אבל השאר יודעים שאמנות השיר ממצה את פוריותם, ולכן הם קשובים יותר למשמעויותיה. וכך, בעוד שירה הטרו-נורמטיבית נוטה להזדהות עם גלגל הדורות שמפריד ומחבר בין עבר ועתיד, שירה בנוסח מנור היא קריאת תיגר כנגד החיבור הזה בשם "השירה כשהיא לעצמה", שמקדשת את ההווה והנצח.
את התפיסה הזאת אפשר לזהות גם בשיר המצורף לרשימה – הפרק השלישי בפואמה החדשה "שישה שירים לבן". זוהי פואמה מלהיבה במיוחד משום שתורת השיר של מנור זוכה בה לעדכון מרתק: לפתע מופיע באופק בן ממשי או צל אפשרי של בן כזה, בהמשך הפואמה מופיעה גם אמו, והופעתם מחוללת מפולת של משמעויות שמנור מנסה להבין ולהכיל. הופעת האם חשובה לא פחות מהופעת הבן, ורומזת למתח בסיסי נוסף בשירת מנור – בין הצד המורד, המתריס, הקווירי שלה, ושמרנותה הצורנית: נאמנותה הקפדנית לחרוז ומשקל. צירוף היסודות האלה, שמנור ירש מהסימבוליזם הצרפתי, אינו מובן מאליו בראשית המאה ה-21, ודומה שהמפתח להבנתו הוא הרצון למצוא איזון בין מסורת השירה, על ערכיה הגבריים, לבין עולם משוררי שהולך ונעשה מגוון יותר מבחינה מגדרית, ולכן כאוטי יותר.
בסופו של דבר המתח בין עקרות ופריון מפורש בשירת מנור כמאבק בין הזכר, כוהן השירה והנצח, והנקבה, כוהנת המשפחה והזמן המתגלגל לאיטו בין לידה וזיקנה. נאמנותו למורשת הסימבוליסטית מבטאת געגועים לעולם שבו הפרדת הרשויות הזאת – בין שירה ומשפחה או בין זכר ונקבה – היתה חדה ופשוטה יותר, אך יש בה גם רצון למרוד בה ולהתגבר עליה. ואת הסתירה הפנימית הזאת שירתו מלטשת שוב ושוב במסירות מופלאה.
דורי מנור, אמצע הבשר, שירים 1991-2011, מוסד ביאליק/הקיבוץ המאוחד
- הספר באתר ההוצאה.