חיפוש

על ויסלבה שימבורסקה

בשנים האחרונות נדמה שויסלבה שימבורסקה הפכה למשורר/ת האהוב/ה ביותר בקרב קוראי שירה ישראלים. והפופולריות שלה בישראל משקפת כנראה פופולריות דומה לא רק בפולין אלא גם במקומות אחרים. כשמנסים להסביר את סוד קסמה מדברים בדרך כלל על הפשטות והאוניברסליות של שירתה. בעולם שבו שירה הפכה למדיום שולי שנתפס על ידי רבים כמלאכותי וסתום, שארית של עבר הולך ונשכח, מזדהרים שיריה בצלילותם וישירותם. קוראים, ומדובר בקוראים רבים למדי, לא רק מבינים מה היא אומרת, אלא גם למה זה יפה וחכם. ובמובן מסויים הם מבינים באמצעותה מהי שירה.  

איך היא עשתה את זה? או ליתר דיוק: מה היא עשתה? נדמה לי שקודם כל צריך להבין שהפשטות והאוניברסליות של שירתה הן לאו דווקא סגנוניות. זה לא שהיא "כתבה בהיר, ככה שמבינים". רבים עושים זאת. הפשטות והאוניברסליות קשורות בראש וראשונה למה שהיא ניסתה לומר, ורק בעקבות כך לאיך. גדולתה כמשוררת התגלתה ביכולתה להעיר לחיים רעיונות פשוטים ועתיקים המוכרים היטב לכולנו, רעיונות שהם תשתיתה של השפיות האנושית.

ב"רעיונות פשוטים ועתיקים" אין הכוונה לרעיונות הגדולים שהורישו לנו נביאים דתיים, הוגים פוליטיים או פילוסופים מעמיקים. אלה הלכו בנתיב הפוך לזה של שימבורסקה: חידדו כמה קווים חשובים של הניסיון האנושי, ובנו עליהם מגדלים שראשם בשמיים: אלוהים, אמת, צדק. לא כדאי לזלזל במגדלים האלה: אנחנו זקוקים להם וחיים בהם. אבל גם למגדלים האלה, כמו לנו, יש נטייה להתנגש זה בזה ולקרוס, ובניגוד לבני אדם הם עושים את זה ברעש נורא. ומה אז? 

שימבורסקה לא בנתה מגדלים באוויר אלא חזרה לרעיונות היסוד הבנאליים של חיינו. הם לא רבים, ואם מוכנים להסתכן בבנאליות קל לנסח אותם. למשל: שהכל חולף. האובדן והמוות הם לא רק חלק בלתי נפרד מחיינו, הם החוק, הצורה הבסיסית. ולא רק האובדן והמוות שם, גם הרוע והאלימות. ואין טעם להכחיש את זה. אין גם טעם לפנטז עולם בלי זה או לנסות להסביר למה זה דווקא ככה. ובכל זאת (והרי הבכל זאת חייב להופיע מתישהו) אנחנו גם חיים ואוהבים וכותבים שירה בין לבין. לא תמיד. לפעמים. והלפעמים הזה, הבין לבין, הוא כל האדם. וכשכמעט הכל קורס או מאיים לקרוס ואנחנו בכל זאת קמים – ואולי אפילו קוראים שיר של שימבורסקה – זה בדיוק מה שאנחנו מבינים, לא פחות ולא יותר מזה. זה הנתיב היחיד להחלצות מאבל, דיכאון, טירוף. והדרך העדינה שבה שימבורסקה שילבה בשיריה את הבכל זאת או הבין לבין הזה הוא לב חוכמתה  

אלה רעיונות פשוטים אבל גם חמקניים מאוד, ולכן אנחנו שוכחים אותם שוב ושוב. הבין לבין לא מספיק לנו. אנחנו רוצים עוגן קצת יותר יציב, תשובות קצת יותר מספקות לשאלות האובדן והרוע. ויש תשובות כאלה, ויש להן ערך, אלא שהערך הזה יחסי ולפעמים גם מסוכן. ומה ששימבורסקה ניסתה לעשות בשיריה זה להזכיר לנו את מה שאנחנו יודעים אבל שוכחים: שמעבר לתשובות הגדולות, לחזיונות הדתיים ולתקוות הפוליטיות, יש תשובה הרבה יותר צנועה שהיא בסופו של דבר העיקר. התשובה הפשוטה והעתיקה של השירה. תשובת הבין לבין. תשובה שהיא אכזרית בפכחונה, אבל הנחמה הגלומה בה היא תמציתן של כל שאר הנחמות.   

וזה המפתח לסגולה נוספת של שירת שימבורסקה: המתינות. מי שרוצה חזיונות פלא שחושפים את המימדים הנסתרים של חיינו, התפרצויות רגשיות שקוראות תיגר על האפלה, מורכבויות אסתטיות ותרבותיות ייחודיות או זעם פוליטי מפרק ובורא עולם – שגם הם חיוניים לתקינות חיינו, וגם הם חלק חשוב מהתשובה לשאלה "מה שירה עושה" – כמעט לא ימצא אותם אצלה. או בעצם ימצא, אבל תמיד בין לבין. קצת מהצד. או קצת מרחוק. כי שימבורסקה היתה אמנית המידה הנכונה. מומחית גדולה לפרופורציות. רוקמת וירטואוזית של משלי חוכמה שמטרתם לרמוז שוב ושוב לנקודת האיזון המדוייקת בין פיכחון ונחמה. היא לא הציעה זוויות ראיה חדשות שאמורות להרחיב את עולמנו למקומות בלתי צפויים, אלא אפשרה לנו להזיז קצת את המבט כדי שנוכל לשוב ולהיזכר במכלול המוכר והידוע, לרע ולטוב. 

ואולי זה ההסבר להצלחתה הגדולה. שירתה הציעה גרסה רעננה, דייקנית ורבת יופי, לתפיסת עולם שמרנית. זו לא השמרנות המיוחסת לימין הדתי והפוליטי אלא משהו הרבה יותר צנוע וספקני, שחותר תחת ההבחנה בין ימין ושמאל ולכן נדחק הצידה. ובעידן שנוטה לשחוק את הדפוסים הבסיסיים ביותר של החוכמה האנושית – הקשורות למתינות, פיכחון והשלמה – שירתה מילאה במידת מה את החסר. ברור שלא בעיני כולם השמרנות הזאת מצאה חן, יש קוראים שהיא עוררה בהם הסתייגות, אם כי נדמה שממש בימים האלה, עם מותה, גם המסתייגים הוגים ביופי הנדיר של שירתה.  

(השיר המצורף תורגם על ידי רפי ויכרט)

 

 

תגובה אחת

  1. באופן אישי, מה שחיבב עלי את שירתה הוא שרוב יצירתה אינה מעמידה את האני הכותב במרכז. כלומר, לא רק על עצמה לספר ידעה, אלא גם על העולם, על האנושות, על ההיסטוריה; על עניינים שמחוצה לה ולחוויותיה האישיות. בוודאי שידה המשרטטת את המציאות שעליה היא כותבת תמיד נוכחת שם, ודאי שהבחירות שלה בחלקים כאלה ואחרים של המציאות שאותה היא בוחנת מעידים על אישיותה. אבל המיקוד הוא לא בחפירה פנימית או בבחינה עצמית אלא באמירות כלליות יותר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *