התגובה הראשונה שלי לשירי הביכורים של יובל אידו טל, מורה ומומחה לזן בודהיזם, היתה רתיעה, שהתחלפה בחיבה הולכת וגדלה. החיסרון הבולט של הספר הוא גם היתרון הגדול שלו: מידה רבה של העדר בושה, של שימוש חסר עכבות בנוסחים השאולים מהשירה היפנית המסורתית לכתיבת שירת אהבה עברית ענוגה, נלהבת, נרקיסיסטית, תוך התעלמות מהמרחקים הסבוכים בין השפות והתרבויות, והחלפתם בחיץ מלאכותי, מין מעבר גבול מאורגן מהסוג שמיועד לתיירים, בין התרבות הישראלית לפנטזיה האוריינטלית שהמשורר משחזר למענה. זה עולם שלא שותים בו בירה או וודקה אלא סאקה, רק סאקה. עולם שפזורות בו בודהות בכל מקום. עולם שסממניו היפניים משמשים בעיקר כאמצעי של הפשטה והמתקה, אולי בניסיון לטשטש את הנסיבות הממשיות שבהן מתמודדים בני אדם עם מצוקות ותשוקות. עולם של נזירים שלא מפסיקים לשתות לשוכרה – סאקה, כמובן – ולחלום על אהבה, כלומר על סקס. עולם שבנוי כתפאורה אקזוטית ופתיינית שמטרתה לאפשר למשורר לשחרר בלי יסורי מצפון את אהבתו העצמית, ולהעצים אותה באמצעות תרגומה לקונפליקט כמו-רוחני, מומצא למחצה, בין בודהות חובקות כל לבין אישה נחשקת.
הקונפליקט הזה, בין בודהה לאישה, בולט מאוד בספר, וכמו בכל קונפליקט מודע לעצמו יש בו גם רגעים של הרפיה והשלמה. זוהי גרסה של קונפליקט מוכר היטב, שלא צריך יותר מדי בודהיזם כדי לזהות ולהבין: הקונפליקט בין חוכמה גברית עתיקה, כזאת שמחנכת לאיפוק, שליטה עצמית והרחבת הדעת – תראה כמה העולם גדול ויפה, אחדותי וחוזר על עצמו, איך הכל מת ונולד וסובל ונגאל בו ללא הרף, למה שתעשה כזה עניין דווקא מעצמך ומכמיהותיך הקפריזיות? – לבין ההפרזות המשונות, המסעירות כל כך, הקטנוניות והאגוצנטריות כביכול, של התשוקה הארוטית. בעצם אין כאן קונפליקט אלא הזנה הדדית: החוכמה הגברית מעניקה לתשוקה הארוטית, ובעקיפין לאישה, מעמד של אובססיה מכושפת שאי אפשר להתגבר עליה, והתשוקה הארוטית מעניקה לחוכמה הגברית יריב ראוי להתחרות בו, תוכן וחיים. והעובדה שאידו טל מרחיק את הקונפליקט הזה מההקשרים שבהם אנחנו רגילים לפגוש אותו (למשל: במסורת שירת האהבה האירופית, שהתשתית שלה נוצרית), ומציב אותו בהקשר "יפני" או "בודהיסטי", כלומר זר ולא ממש מחייב, מעניק לו הרבה רעננות ויופי: בסופו של דבר אנחנו חילוניים כבר מזמן, המסורות שלנו צפודות, והנה ניתנת לנו זכות להתענג על המתח העתיק ההוא בין חוכמה ותשוקה בלי להתחייב לרעיונות שאנחנו כבר לא מאמינים בהם, ואולי אפילו לקוות ששם, ביפן של הפנטזיה, החוכמה והתשוקה מתאחדות איכשהו באופן מספק ומרהיב במיוחד.
בדש הספר מוסבר שהוא כתוב במסורת שירת הקאנשי היפנית. ביפן של ראשית ימי הביניים "קאנשי" היא פשוט שירה סינית קלסית, מהסוג שדן דאור תרגם, ובמובן קצת רחב ומאוחר יותר זוהי שירה יפנית שנכתבת בסינית או עושה שימוש בסימניות סיניות. ייתכן שההשפעה הסינית מסבירה חלק מיופים השופע של השירים, יופי שחורג מהמסורת הזן-בודהיסטית המוכרת לקורא הישראלי, על סגפנותה המיוצגת בצורת ההייקו. מה שברור זה שלאידו טל יש עניין עמוק במעברים תרבותיים, לא רק בין סין ויפן אלא גם בין יפן וישראל, ובגשרים שהוא בונה יש משהו מפונטז ומסונתז אבל גם מלא אנרגיה וכוח, שילוב שתואר בתחילת הרשימה כביטוי להעדר עכבות. אלא שעל רקע השירה הישראלית המיוסרת, הזהירה והמנמיכה עצמה של שלושים השנה האחרונות, יש בהעדר העכבות הזה משהו משחרר מאוד. וגם אם אידו טל מעניק למסורת שהוא נשען עליה טעם מלאכותי במקצת, קשה שלא להעריך את התנופה הגדולה שהיא מעניקה לו. הסוד הוא אולי בעצם השימוש בחוכמה זרה ועתיקה: בזכותה מצליח אידו טל להטעין את שירת הכמיהה שלו בתבניות רטוריות ומטאפיזיות שמלבות ומעמיקות אותה, ומפנות לה מרחב אוטונומי, מוגן יחסית, בהוויה הישראלית המרוטה והחנוקה, הקרועה מסכסוכי זהויות, כסף ונדל"ן.
