מירון ח. איזקסון, בפעם הזאת

פורסם בתאריך 9 בספטמבר 2011 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

מאז שנות השמונים הולך וגדל חלקם של משוררים דתיים בשירה הישראלית. לשירה הדתית החדשה שני מאפיינים בולטים: הסתמכות מודגשת על מה שמכונה "המקורות" – תנ"ך, הלכה ומדרש, תפילה – ועיסוק בפערים הממשיים והמדומים שבין תפיסת העולם החילונית לבין אורח החיים הדתי. איזקסון, אחד המשוררים הבולטים בזרם הדתי החדש, אינו יוצא דופן מבחינה זו. אופיה המיוחד של שירתו נולד משילוב בין דפוס הפעולה הבסיסי של השירה הישראלית – הנוטה להטלת ספק, פתיחות רגשית ומינית ומודעות עצמית חריפה – לבין התביעה הדתית לנאמנות: הן למסורת אבות, ובכלל זה למקורותיה הלשוניים, והן לזיקות המשפחתיות הבסיסיות, המקודשות, שקושרות אישה לבעל והורים לילדיהם.

ואף על פי כן יש לאיזקסון מקום מיוחד בזרם הדתי החדש, אולי משום שבניגוד לרוב המשוררים בזרם הזה האנרגיה הדתית שלו אינה נובעת מתשוקה ניאו-קבלית או ניאו-חסידית לאלוהים ולקרבתו, תשוקה שיש לה גם הבטים חתרניים, אלא על פחד גדול מעולם שאין בו דת, ולכן אין בו סדר, היגיון או אחדות. במלים אחרות: איזקסון כותב שירה דתית מופנמת ומתגוננת, שאינה מבוססת על להט וכמיהה אלא על ספק עצמי וחרדה. הלהט והכמיהה אינם נעדרים ממנה, אך הם מעוצבים כמעט מבלי משים כגורמים הרסניים, חסרי מעצורים, שאין ברירה אלא לדחוק לתוך מערכת כמו-רציונלית של מצוות וחובות, טיעונים שנימתם משפטית או מטאפיזית, גבולות ואיסורים.

שירתו של איזקסון מבוססת על חשד עקרוני בשלמויות חושניות או אורגניות. הגוף, האורגניזם שהכל נובע ממנו וקורס לתוכו, נוטה להתפרק אצלו שוב ושוב לאיברים מנותקים, ראש, לב, פה וכיו"ב, שמרחפים על בלימה במרחב סוריאליסטי זר, נלפתים זה בזה כדי להתגונן מפני הריק אך שבים ומאבדים אחיזה לטובת עיקרון סדר חליפי, לא חושני אלא מושגי. ההתפרקות הזאת היא מצד אחד ביטוי לחרדה מפני הגוף וסכנותיו – מוות, אובדן גבולות, ריבוי מבלבל, חטא – אך בה בעת היא מתגלה כטכניקה של התגברות על המצוקה, שכן הגוף אצל איזקסון אינו מתפורר לקרעים חסרי צורה אלא מתפרק למושגים. הראש, הלב או הפה הם בסופו של חשבון סמלים או אלגוריות, ששואפים להתארגן מחדש בתבניות לוגיות, טיעונים ומשלים, המזכירים במקצת דיון הלכתי או מדרשי.

התהליך הזה, שמפרק רצפים חושניים לטובת תבניות מושגיות, בולט בעיקר בשירי האהבה הרבים של איזקסון – להוריו, ילדיו, ובעיקר לרעייתו. ברור שמדובר באהבה גורלית ומחייבת, אבל דווקא משום כך מפתיע לגלות שהשירים שבים ומתייחסים לקרבה הרגשית והגופנית בין האוהבים כאל גורם מאיים המחייב איפוק ומשמעת, סימון מתמיד של גבולות פנימיים, הפשטה והמשגה.

כאן מתגלה הצד המעניין בשירת איזקסון. בעוד שבהתפוררות הגופנית המתוארת בשיריו יש משהו ברור מאוד, כמעט מובן מאליו, אולי אפילו אוניברסלי – כולנו פוחדים מהכאוס של הגוף – דווקא בנוסחאותיו המושגיות, אלו שאמורות לארגן את העולם בתבניות יציבות של אמונה וחובה, יש לעתים קרובות משהו מטושטש, מוקשה, בלתי מפוענח. כמעט כל שיר של איזקסון עסוק בעיצובה של נוסחה מושגית מגוננת ומארגנת, אך לעתים קרובות הנוסחה עצמה הולכת ומתפוררת יחד עם החומרים הפרועים שהיא שואפת להכיל. בסופו של דבר נותרת שארית בלתי פתורה של מצוקה וחרדה – ודומה שהשארית הזאת היא משמעותו העמוקה ביותר של השיר.

השארית הזאת היא המעלה העיקרית של שירת איזקסון והביטוי הגלוי ביותר למתח הבסיסי שמפעיל אותה – המתח בין אמון בגוף לרתיעה מפניו, שאפשר לפרש גם כמתח בין חילוניות ודת או בין שירה ומטאפיזיקה. אין שירה בלי אמון בגוף. שירה היא הביטוי הלשוני החושני ביותר, זה שמצליח להפוך כל דבר, ממחשבה דתית עד טיעון פוליטי מורכב, למוזיקה רגשית, כלומר לחוויה גופנית. איזקסון כופר בעיקרון היסוד הזה אך גם שב וקורס לתוכו, ודווקא שם, בקריסה אל מה שהוא נמלט מפניו, הוא מתגלה כמשורר מורכב ויוצא דופן.

מירון ח. איזקסון, בפעם הזאת, הוצאת הקיבוץ המאוחד

תגיות: , , ,

יום שישי, 9 בספטמבר, 2011 משוררים פחות צעירים

תגובות פייסבוק:

תגובה אחת על מירון ח. איזקסון, בפעם הזאת

[…] הספר "בפעם הזאת" בכללותו: ארז שוייצר חמוטל בר-יוסף אלי הירש יואב עזרא Like this:אהבתיהיה הראשון שאוהב את הpost. רשומה זו […]

הוספת תגובה

חיפוש

 

ארכיון

כלים