שירון המהפכה – שירת האוהלים

פורסם בתאריך 2 בספטמבר 2011 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

שמה החצי-רשמי הוא "מחאת האהלים", אבל בקרב פעיליה ותומכיה היא זכתה לכינוי החיבה "המהפכה", והכפילות הזאת באה לידי ביטוי בשמה של אסופת השירים שנולדה כדי לחגוג אותה: "שירון המהפכה – שירת האהלים". מהפכה היא מילה רצינית, שנרמזת בה לא רק שלילת הסדר הקיים אלא גם חוויה של שחר חדש. מה בדיוק הפציע שם, בשדירות רוטשילד? קשה לומר. בסופו של דבר הגרעין הקשה של פעילי המחאה אינו חדש כמו שנדמה, ומורכב ברובו מעשרות אם לא מאות תנועות וארגונים ומיזמים והתקשרויות אד הוק שרחשו מתחת לפני השטח ומעליו כבר לא מעט שנים (ובינהם תנועות גדולות יחסית כמו הנוער העובד והלומד ועיר לכולנו התל אביבית). עד שלפתע, בהנהגת דפני ליף וחבריה, זכו רסיסי המחאה לערוץ חדש של שפה ופעילות שאפשר להם, לפחות לרגע, לאחד כוחות ולזכות בתמיכה עממית רחבה.

שיתוף הפעולה החדש, שניכר גם בשירון, הוליד שתי הבנות. התברר שהמחאה, ובעקבותיה שירת המחאה, חייבת להחליף את הגוף השלישי החביב עליה – הם (הפלסטינים, למשל) זכאים לצדק – בגוף ראשון אסרטיבי: אנחנו, כולנו, אני ואני ואני, מלב תל אביב עד קצות הארץ, דורשים צדק. התברר גם שהמצוקות החברתיות הרבות תובעות חזית משותפת שאינה מכוונת להשג ספציפי אלא לשינוי ערכי היסוד של החברה הישראלית, וכתוצאה מכך הדיון התיאולוגי העיקרי שפיצל בעשרים השנה האחרונות את השמאל ובעקבותיו את הקהילה הספרותית – כן ציונות לא ציונות – נהדף לשוליים. לכאורה מדובר בדקדוק, בססמאות, בשינוי שהוא יותר פואטי מפוליטי, אבל משהו בגיאוגרפיה המיוחדת של המאהלים ובזיקתם לאביב הערבי העניק לססמאות האלה הבזק ראשון, אולי מתעתע, של מימוש אפשרי, והתוצאה היתה התפרצות בלתי צפויה של אנרגיה.

האם "שירון המהפכה" משקף את המהפכה? שוב, קשה לומר. בסופו של דבר רבים ממשוררי השירון הם מוחים ותיקים ומוכרים – וביניהם דמויות מפתח בשירת המחאה הישראלית כארז ביטון, מואיז בן הראש, סיגל בן יאיר, מאיר ויזלטיר, אהרן שבתאי ויודית שחר – והמצטרפים החדשים אינם משנים באופן דרמטי את התמונה. ובכל זאת מדובר באסופה מפתיעה באיכותה ולכן מעודדת מאוד. יש בה נוכחות ניכרת של טקסטים טובים, גיוון מבורך של סגנונות כתיבה ודגשים פוליטיים, ועולה ממנה תחושה שהשירה הישראלית נעשתה לאחרונה קצת יותר משוחררת ואנרגטית – תחושה המרמזת על תקווה לשינוי משמעותי יותר בעתיד. אפשר להזכיר בהקשר זה גם את הטקסטים של שחר מריו מרדכי, תהל פרוש, גלעד מאירי, לורן מילק, תאמר מסאלחה ואמיר נעמן. וייתכן שכמו המהפכה עצמה, מעלתו העיקרית של השירון היא בכוחו לשקף לרגע חווית אנחנו מדומה-למחצה שמאפשרת למשוררים לשתף פעולה ביתר קלות, בין השאר משום שהתעוררה אצלם תחושה מפתה, לפעמים גם מבלבלת, של תואם אפשרי בין תקוותיהם לבין תקוותיו של "העם", זה שדורש צדק חברתי.

וכשמנסים לחשוף את ה"אנחנו" או ה"עם" הזה בשירים עצמם, וקוראים אותם במעגל או בדילוגים תוך התעלמות מההבחנה בין שיר טוב לשיר פחות טוב ומסוגיות של פואטיקה וביקורת, מגלים שהתוכן הרגשי המשותף לרובם, זה שמדביק אותם יחד למרות ההבדלים ביניהם, הוא יאוש, זעם, בוז ובחילה. לא שאין תקווה בשירים, אבל רוב גילוייה הם רטוריים: תקווה היא לכל היותר אמירת "מספיק ודי" למציאות שנתפסת כבלתי נסבלת. יש "אנחנו" משום שיש אויב משותף שמעורר תיעוב כללי, וזהותו ברורה – האויב הוא ההנהגה הפוליטית והצמרת הכלכלית של ישראל. הון שלטון עולם תחתון. זה בינתיים הבסיס לחזית הרחבה שנולדה בשדירות רוטשילד, ואולי זה מה שהנהגת המחאה קלטה כאשר התעצבו עקרונות היסוד שלה. הבוז והזעם האלה הם לעת עתה עיקר המהפכה כפי שהיא משתקפת בשירון המהפכה, ואפשר לקוות שאת התקווה והיצירתיות שהתגלו במאהלים, שבניגוד לבוז ולזעם רישומן בשירון עדיין שטחי, נמצא הן בשירה שתיכתב בשנים הקרובות והן במאבקים הפוליטיים הצפויים לנו, אלה שיקבעו את דמותה של החברה הישראלית.

שירון המהפכה – שירת האוהלים, דקה/מעיין/ערב רב/אתגר/גרילה תרבות

יום שישי, 2 בספטמבר, 2011 כתבי עת

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

חיפוש

 

ארכיון

כלים