בספרה החדש, "ספר היצורים", מתגלה שירתה של רחל חלפי במיטבה, אולי בשיאה. זה ספר מיוחד מאוד, וייחודו אינו קשור רק לתכניו וצורותיו אלא גם לאופי התהליך היצירתי שהניב אותו, שכן מדובר בהשג מצטבר של כחמישים שנות כתיבה. המון זמן והרבה סבלנות. יש בו שירים שנכתבו בראשית שנות הששים, לפני פריצתה הדרמטית של וולך לשירה הישראלית, וכבר בהם מתגלה הפואטיקה העצמאית כל כך של חלפי, המבוססת בין השאר על מידה רבה של ביטחון עצמי קיומי: בניגוד לוולך וממשיכיה חלפי אינה עסוקה בניסיון לקעקע ולהגדיר מחדש את גבולות האני כנגד סדר לשוני, פסיכולוגי או מגדרי מוגבל ומגביל, אלא כותבת מתוך צורך להתעלם מהגבולות הללו ומהכאבים הכרוכים בהם, ולהמריא לנקודת תצפית גמישה ומשוחררת שתאפשר לה להכיל, כלומר להבין ולאהוב, נתחים רחבים ככל האפשר של עולם התופעות, הרגש והדמיון.
"ספר היצורים" הוא לקסיקון פרוע, חסר סדר לכאורה, של יצורים. היצורים הם בעלי חיים, צמחים, חפצים ומפלצות אגדיות השרויים כולם על הגבול בין קיומם המסתורי, הזר, הבלתי מובן, לבין התגלותם לעין ולשפה – התגלות שמעניקה להם צורה חושנית ורגשית מוגדרת, פתורה, כמעט מובנת מאליה. שתי מטאפורות מנוגדות עלו בראשי כשדפדפתי בספר: אחת דימתה את השירים לאיורים מוצלחים במיוחד בספר או בסרט מצוייר המיועד לילדים, האחרת לרישומים או לצילומים דייקניים באלבום זואולוגי או בוטני ישן או בסרט טבע מבויים היטב. האמת איפשהו באמצע: לחלפי כישרון יוצא דופן לצייר דמויות מלאות חיים בכמה משיכות מכחול אסרטיביות, ולעשות זאת כך שההבחנות המתעתעות בין דימוי למציאות, או בין פני השטח של הדמות למהותה הנסתרת, מתבטלות ונחשפות גם יחד, ומאפשרות לשיר להפוך לאיור חי, למופע מרהיב של אנימציה מילולית, ליצור מתנשם ומתנועע.
שירי "ספר היצורים" הם שירים פשוטים מאוד. אין צורך במאמץ פרשני כדי להנות מהם, שכן היצור החי עולה ומתגלה מתוכם בעוצמה שמייתרת הסברים. חלפי אמנם מבססת חלק מהשירים על סקרנותה המדעית – לדימויים שמקורם מדעי יש השפעה גדולה על שירתה בכלל, והם קשורים כמעט תמיד לנחישותה לחרוג מגבולות האני אל מרחבי הקוסמוס – אבל בסופו של דבר היא נשענת בעיקר על מסורות נגישות של תרבות פופולרית ודמיון עממי, ארכיטיפי, ויזואלי מאוד. ג'ירפה היא צוואר ארוך. פרח הוא מחוז מושג-לא-מושג של יופי קרוב אך זר. יצורי מעמקים חיים בעולם של דממה וסוד. וכך הלאה. ובכל זאת יש בשירים רעננות מפתיעה, אולי משום שחלפי אינה מהססת לחתוך באבחת סכין הישר אל ליבו של הדימוי העממי, לשלוף אותו מזכרונות הילדות שבהם התעצב, ולהקפיץ אותו למעננו בוירטואוזיות נונשלנטית על הדף.
ודווקא מכיוון שהשירים פשוטים, ויש בהם משהו ענייני מאוד, הם גן עדן לאוהבי שירה. כשקראתי בהם עלו בדעתי מסורות ספרותיות רבות שנוכחותן בשירה של זמננו מועטה יחסית או מוגבלת לשירת ילדים. משלי חיות, למשל. ושירי חידה ושנינה. ושירי נונסנס. חשבתי אפילו על בלדות עתיקות, אם כי בניגוד לבלדה המסורתית, המגוללת סיפור טראגי בשורות שיר קצובות ומעוצבות, אצל חלפי הסיפור מושפרץ או מתפוצץ על הדף במערבולות מלים אנרגטיות. חשבתי גם על הקשרים ספרותיים קרובים יותר, שניזונים אולי בדרכים דומות ממסורות המשל והשנינה: שירי הפרחים של זלדה ("כל שושנה היא אי…"), שירי האזדרכת של ישורון, "דברים שבאמצע" של אלתרמן, המרובעים של עמיחי, "דברים" של וולך, "גירושין" של שבתאי או "חורים וידיות" של לסקלי. ההרגשה היא שחלפי מעניקה למסורות הללו מרחב נינוח שלתוכו הן מתנקזות ובתוכו הן מתגלות מחדש, ואולי הלקח המשמעותי ביותר שעולה מ"ספר היצורים" הוא שהיצורים שהיא משוררת עליהם, ובעצם משוררת אותם, הם בראש וראשונה יצורים לשוניים – שירים שאינם מתביישים ללבוש צורה פשוטה, מימטית, מוגדרת היטב, ודווקא בזכות פשטותם החדה והחודרת למלא את העולם ביופי וחיים.
רחל חלפי, ספר היצורים, הוצאת הקיבוץ המאוחד
- עמוד הספר באתר 'טקסט'.
- יהודה ויזן מראיין את רחל חלפי ב'וואלה'.
- ראיון שערכה שרי שביט ב-ynet.
- רשימה של ארז שוייצר ב'הארץ'.
- לרשימה על 'תמונה של אמא וילדה'.
- לרשימה על 'מכשפות'.