השיר שפותח את ספרה הרביעי של שרון אס עוסק בעובר שלא נולד, כלומר בהפלה. שיר אחר בספר עוסק בדמותה של ופא אל-בס, פלסטינית ממחנה הפליטים ג'בליה, שניסתה ב-2005 לבצע פיגוע התאבדות במחסום ארז, ונעצרה אחרי שלא הצליחה להפעיל את המטען שחגרה לגופה. בשני השירים הופכת אס את גיבורי השיר – עובר שלא נולד, אם שלא ילדה, מתאבדת שלא מתה, רוצחת שלא הרגה – למשלים מטאפיזיים שהנמשל שלהם הוא בין השאר עבודת הקודש של השירה. לא סתם שירה, אלא שירה במובן אקזוטי ושאפתני במיוחד – השירה כחוויה כמו-דתית שחותרת להחלץ מגלגל החיים והמוות למישור אחר, מישור הלא נולדים והלא מתים. המניע העמוק של החתירה הזאת הוא תאוות חיים גדולה שמתנגשת בפחד מוות משתק, התנגשות שהתרבות האנושית מציעה לה נחמה בדרכים שונות, בין השאר באמצעות פולחנים של אלמוות. ומה שמייחד את הפולחן של אס הוא המקום המרכזי שמיועד בו למשוררות ומשוררים – זהו פולחן שצלמיו וקורבנותיו הם שירים.
לא סתם שירים, כאמור, אלא שירים ששייכים למסורת מסוימת מאוד, אולי המסורת התובענית ביותר שמשורר ישראלי עשוי לשאוף לקחת בה חלק, המסורת המופתית של "תרבות המערב", בעיקר בגירסתה האנגלוסקסית, מראשיותיה המיתיות בעולם העתיק ועד למאה העשרים. אס כותבת מתוך תחושה שרק שם, בנפתולי המסורת ההיא, היא תוכל לגעת באמת וביופי, כלומר באלמוות. ומכיוון שזוהי המסורת שכל משורר בן זמננו חי בצילה, גם אם הוא מנוכר לה או שואף להחליפה בשמה של אג'נדה פוסט-גברית או פוסט-קולוניאלית, יש בשיריה של אס פיתוי עצום. הנה, למרות כל ההסתיגויות והמכשולים, היא עושה את הקשה מכל ושורה עם הכוהנים הגדולים של שירת העבר: יונקת מהמעיינות שמשוררי העולם העתיק ינקו מהם, חותרת בנהרות שחלוצי הרנסנס חתרו בהם, נבלעת באוקינוסים שאלופי הרומנטיקה והמודרניזם נבלעו בהם. והשירים הם במידה רבה סיפורי המסע שלה, סיפורים המשחזרים את נסיונותיה של משוררת תל אביבית מראשית המאה ה-21, ממש אחת מאיתנו, להתגנב לגני העדן ובורות השחת של העבר, ולשוב אלינו עם פירורים מהעולם ההוא, האבוד והנחשק כל כך.
איך עושים את זה? איך לוקחים חלק במה שאבד, במה שבעצם מעולם לא היה שלנו, ובכל זאת תובע בעלות על הדמיון? הפיתרון של אס הוא לברוא עולם שמכל נקודת מבט, בכל מימד שלו, הוא כפול פנים או מפוצל. מדובר בסדרה ארוכה של פיצולים: בין ההווה התל אביבי למסורות התרבותיות שהיא שואבת מהן את דימוייה, בין ההכרח להיכנע לגלגל החיים והמוות להבטחות האלמוות של פולחן השירה, בין חוויה קרועה ועיוורת לתודעה מתבוננת ומאחה. הפיצולים האלה בולטים במיוחד בשני השירים שהזכרתי בתחילת הרשימה – השיר על העובר שלא נולד והשיר על ההתאבדות והרצח שנמנעו – בשל הפער שבין החוויות הקשות והסבוכות של גיבוריהם, על פרטיותן הבלתי חדירה, לבין הנימה ההמנונית והמוכללת שמעניקה להם אס, נימה שהופכת אותם מזעקות שבר לשירי הלל.
שיר ההפלה, ששמו הפרדוקסלי הוא "השיר הגנוז", מרתק במיוחד משום שהוא פותח ספר שחלק משמעותי ממנו נוגע לעובר אחר, עובר שכן נולד, לבנה הרך של אס, להתנסותה באמהות, ולמשפחה שהתהוותה מתוך הלידה הזאת. יש משהו מתריס בהעמדתו של שיר על הפלה בראשו של ספר כזה, ודומה שמטרת ההתרסה היא להדגיש את הפיצולים שאס מתעקשת עליהם בכל שיריה, ובעיקר את הפיצול בין בת התמותה – האישה, האם, המאהבת – ובת האלמוות, כלומר המשורר/ת. ואולי אחד הלקחים המפתיעים ביותר שנרמזים בספר החדש הוא שמשפחה, כלומר זוגיות והורות, היא הערך הפעיל והפורה ביותר בשירה הישראלית בת זמננו, תהיה אשר תהיה המסורת הגברית או המהפכה הנשית שבשמן ולמענן היא נכתבת.
שרון אס, האוריום, סדרת "כבר", מוסד ביאליק .