מרדכי גלילי, מסע שנגמר בריקוד

פורסם בתאריך 27 במאי 2011 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

בשנת 1956, כשמרדכי גלילי היה בן שש, אמו התאבדה. ההתאבדות ונסיבותיה הוסתרו ממנו למשך תקופה לא קצרה – לזמן מה אפילו עובדת מותה לא היתה ידועה לו – וכך הלכה והתעצמה חווית ההעדר שגלילי מעצב בספר שיריו החדש. האחראי להסתרה היה בראש וראשונה אביו של המשורר, שזמן קצר לפני התאבדותה של האם נפרד ממנה למען אישה אחרת, והיו לו סיבות משלו להעלים את העבר מחייו ומחיי בנו. ומה שסיבך את התמונה אפילו יותר היתה העובדה שאמו של גלילי היתה גיורת הולנדית, ללא שום קשרי משפחה בארץ פרט לאלה שהיו לה עם בעלה ובנה, ובני משפחתה ההולנדים לא רצו או לא יכלו לשמור על קשר עם הנצר הישראלי שלהם. האם פשוט נעלמה, כאילו בלי להותיר זכר, אף על פי שזכרה נשמר כמובן בדרכים רבות, רוויות בשקרים, עדויות סותרות וסודות.

שיריו החדשים של גלילי הם בעצם שירי אהבה שבורי לב לשני אנשים שהסבו לו כאב רב – לאמו, אישה שבקושי זכה להכיר והותירה בחייו חותם בלתי נמחה של ריקנות ויאוש, ולאביו, הגבר שניסה, ובמידה רבה אף הצליח, לגזול ממנו את היקר באוצרותיו: אמו וזכרה. אין בשירים כמעט רמז לכעס, ואפילו הכאב שמתואר בהם הוא על פי רוב עדין מאוד, רך, מתחשב. ואף על פי כן שניהם, הכעס והכאב, נוכחים בשירים בכל עוצמתם – אם כי בדומה לאמו של גלילי הם נוכחים בעיקר מכוח העדרם, ובעצם מכוח הכמיהה הנואשת אליהם. גלילי מצליח לעצב נקודת מבט שאינה מאפשרת להבחין בין אהבה להעדרה או בין כעס והשלמה: נקודת מבט שהיא כביכול אינטימית להפליא, חשופה ואפילו וידויית, ובה בעת מאופקת ומאוזנת לחלוטין, אובייקטיבית, כמעט מלאכית. האם, האב, האהבה, הכאב והכעס – כולם נוכחים ונעדרים גם יחד, מובנים מאליהם ועם זאת בלתי מושגים, והתוצאה היא שירה שיש בה משהו ענוג ומלטף, אך במעמקיה היא עצובה ומיותמת עד דכא.

ביכולת להתמודד עם הסתירה הזאת – הסתירה בין אינטימיות לאובייקטיביות או בין קרבה מירבית למרחק מירבי – חבוי יופיה המיוחד של שירת גלילי, יופי שליווה את שירתו בכל גלגוליה. מדובר בשלושה גלגולים: הראשון הוא ספר הביכורים של גלילי, "שירים 72-76", שסימן אותו כאחד המשוררים הצעירים הבולטים ביותר של שנות השבעים. השני הוא הספר "שני קולאז'ים" מ-88, ספרו האקספרימנטלי ביותר, שבו הכפילות של וידוי ותיעוד או קרבה ומרחק נמתחה עד לקצה וכנראה דחקה את שירתו למבוי סתום. והשלישי הוא ספרו החדש, שפרץ את המחסום ושבר שתיקה שנמשכה עשרים ושלוש שנים.

ההשוואה בין שני הקצוות – ספר הביכורים והספר החדש – מרתקת. ברור שמדובר באותו משורר, אותה פואטיקה, אותה עברית נקיה ומוזיקלית כל כך, אותו מתח בין צורך עמוק באינטימיות לבין איפוק ואיזון, ואף על פי כן הספרים הם הפכים כמעט מושלמים. ספר הביכורים התרחש כולו בהווה ובחוץ, כלומר במרחבים הגיאוגרפיים והחברתיים שנפערו בשנות השבעים, השנים של מלחמת יום כיפור, של סיני כגיהנום של מלחמה ומוות אך גם כגן עדן של סוטול וסקס, ובעיקר של ישראל השרויה בין הזמנים: נאמנה עדיין לאידיאל הצבר אך כבר נסחפת אל הקונפליקטים החברתיים והתרבותיים שעתידים לסדוק אותו. הספר החדש, לעומת זאת, נעלם כולו אל תוך מרחב פרטי לחלוטין, כמעט אטום, השרוי כולו בעבר. המשורר הצעיר משנות ה-70, שבישר על כיוונים מרכזיים בשירה הישראלית של העשורים האחרונים – שנים שבהן השירה הישראלית נעשה הרבה יותר מגוונת חברתית ותרבותית – כמו נבלע בתוך עצמו והתבצר בייחודו. שני הספרים יפים ומקוריים מאוד, אך לא פחות מסתורי הוא המסלול המוביל ביניהם, שאפשר לתאר הן כקריסה או נסיגה אל הילדות והן כהתבגרות והבשלה.

מרדכי גלילי, מסע שנגמר בריקוד, ידיעות אחרונות

 

 

תגיות: , , , , ,

יום שישי, 27 במאי, 2011 משוררים ותיקים

תגובות פייסבוק:

תגובה אחת על מרדכי גלילי, מסע שנגמר בריקוד

מירה צדר (גולדוסר)
9 ביוני 2011

קראתי את הספר בנשימה אחת. יש בו קסם שאי אפשר להסביר. מומלץ!

הוספת תגובה

חיפוש

 

ארכיון

כלים