דוד לוין, איך בידים ריקות, שירים 9

הבמאי דוד לוין, אחיו הבכור של חנוך לוין, מפרסם שירה כבר שנים רבות, אך רק בעשור השמיני לחייו, כשנוסד כתב העת "מטעם" ולוין הבכור התחיל לפרסם בו בקביעות, הוא הפך למשורר קצת יותר מוכר. כעת רואים אור בבת אחת שני ספרים חדשים שלו בשתי הוצאות המתמחות בשירה, הקיבוץ המאוחד וקשב, ודומה שתהליך התקבלותו כמשורר עלה יפה. שני הספרים מכילים בעיקר שירים שלוין כתב בעשור האחרון, אחרי מות אחיו, ומצטייר בהם דיוקן מפתיע של משורר צעיר-זקן, ישן-חדש, אלמוני ומוכר גם יחד, שכמו נמשה מתוך אפלה שהיה שרוי בה שנים רבות.

קשה להתעלם מהתחושה שהאפלה הזאת קשורה בין השאר ליחסים בין האחים. חנוך לוין הוא המשורר הדרמטי המשמעותי ביותר בתולדות הספרות העברית החדשה, ובאישיותו הספרותית היתה עוצמה כבירה, פורצת גבולות ובוראת עולמות. דוד לוין, לעומת זאת, הוא ליריקן מופנם ומעודן ששירתו נאמנה לדגמי שירה מיושנים למדי – לנוסחים "הקיומיים" שהתעצבו בשירה הישראלית של שנות החמישים והששים. וליחסים בין האחים היה צד נוסף, לא פחות כאוב, שזכה לביטוי גלוי בראיונות שדוד לוין העניק לעיתונות בעשור האחרון: התברר בהם שבין האחים התהוותה עם השנים פקעת של כעס, רגשי אשמה וקנאה, הקשורים בין השאר לנטייתו של האח הבכור לנדוד ולהעדר.

כשאביהם מת בטרם עת, היה חנוך בן 13 ודוד בן 21. שנה לאחר מכן נסע דוד ללמוד תיאטרון באנגליה, וחנוך, כדי לעזור לפרנסת המשפחה המידלדלת, נאלץ להפוך לנער עובד ולהמשיך את לימודיו בתיכון ערב. כשחזר לארץ הפך דוד לבמאי בולט למדי וב-78' מונה למנהל האמנותי של "הבימה", אך כעבור כמה שנים שוב אחז בו אי שקט, והוא היגר מהארץ ונדד באירופה מהפקה להפקה. לפני כעשרים שנה הכיר את אשתו השלישית, מנהלת מוסדות אמנות סקוטית, ובשנים האחרונות הם חיים יחד באדינבורו. הקריאה בשיריו מלמדת שפריחתו המאוחרת כמשורר אינה קשורה בהכרח למות אחיו אלא בעיקר לכך שמשהו ביצר הנדודים וההעדרות שלו נרגע: הוא מצא בית ונקודת מבט יציבה יחסית שממנה הוא יכול להשקיף על עצמו ועל חייו, ובמקום להיגרף בעקבות אי השקט שלו, להעניק לאי השקט הזה צורה ספרותית משוחררת יחסית אך גם הדוקה ומעוצבת.

שיריו של לוין הם ברובם התפרצויות מסוגננות של סערה פנימית הנעה בין שני מוקדים: מצד אחד אישה שאהבתה למשורר ואהבתו אליה שרויות במתח מתמיד ובחינה בלתי פוסקת, ומצד שני זכרן הסבוך והטראומטי של משפחת המוצא שלו ומולדתו. רבים משיריו כתובים בלשון עתיד או ציווי – טכניקה שלוין למד מנתן זך – ומשורטט בהם מונולוג פנימי שבהם המשורר פונה לעצמו בסדרת משאלות או תביעות בהולות, או דיאלוג שבו המשורר ואהובתו מחליפים ביניהם כמיהות וחרדות. לעתים קרובות מתפרצת לשיריו גם שמחה או שלווה, אבל מודגש מאוד אופיין הזמני, וכמעט תמיד יש להן טעם לוואי של בריחה והתכחשות, אפילו של חטא. וכמו בשיר המצורף, האיזון הרגשי והאסתטי מושג רק כאשר המשורר מצליח להשלים עם הפחד והתסכול – שלו, של אהוביו המתים או של אהובתו החיה – בלי לקרוס לתוכם או להימלט מפניהם.

מבחינות רבות הקריאה בשיריו של לוין דומה למסע מרתק אל העבר. השירים נכתבו אמנם בשנים האחרונות על ידי משורר בן שבעים פלוס, אבל ההרגשה היא שמדובר ביצירתו של משורר צעיר ומשמעותי משנות החמישים או השישים שנשכח ולפתע התגלה מחדש. הדבר קשור לא רק לפואטיקה המיושנת יחסית של לוין או לישראל הישנה שהוא עדיין מתגעגע אליה ובורח ממנה, אלא גם לנימה המיוחדת של שיריו, המערבת בדרך יוצאת דופן פיכחון של בעל ניסיון עם דפוסי רגש וכתיבה שמאפיינים דווקא איש צעיר מאוד, שכמו מגלה לראשונה את כוחו כאוהב וכמשורר.