קול היד האחת

סיפור התהוותו של הספר "קול היד האחת" מרתק לא פחות מהספר עצמו. בראשית שנות השבעים שהה יואל הופמן בקיוטו במסגרת התמחותו כחוקר תרבות יפן, ובין השאר ניסה לברר אם יש פרצה במעטפת הסודיות שמסתירה חלק משמעותי מהפרקטיקה הזן-בודהיסטית, זה שקשור לשימוש בחידות המכונות "קואנים". להפתעתו התגלתה לו פרצה כזאת, והופמן לא היסס, מיהר להתגנב לפרדס, ובתוך כשנתיים ראה אור תרגומו הראשון לאנגלית מתוך ספר מסתורי ששמו "ביקורת הזן המזוייף של זמננו".

כדי להבין את הסיפור כדאי לומר משהו על קואנים. בשיטת האימון של נזירי זן יש תפקיד מרכזי לטקסטים קצרצרים שיש בהם ביטוי משוכלל לתורה הזן-בודהיסטית. הקואן משמש כמבחן או אתגר: המורה משמיע אותו לתלמיד, והתלמיד צריך להגיב – לאו דווקא במלים, לעתים קרובות במין תיאטרון או פנטומימה – בדרך שתעיד שהוא תלמיד טוב, מבין עניין. מקובל לטעון שאין תשובה "נכונה" לקואנים, ושתוקף התשובה תלוי בנסיבות, בזהות המורה והתלמיד וכו', אך ברור שיש מסורת המכוונת את התלמיד למה שמרחף בראשו של המורה. אלא שבעוד הקואנים עצמם גלויים ברובם, התשובות הן סוד: נזירי הזן נשבעים לא לגלות אותן, ומסורת שיחות הזן – כלומר הצמדים או השרשרות של חידות ופתרונות, קואנים ותגובות – היא מסורת בעל-פה.

אלא שבראשית המאה עשרים הסתובב בין מנזרי הזן נזיר סורר שלא אהב את מה שלמד ממוריו, וכדי להביע את מחאתו שבר את קשר השתיקה ופרסם בעילום שם את הקואנים עם "התשובות הנכונות". מטרתו היתה להוכיח שמורי הזן של זמנו מוגבלים ותורתם מזויפת ואטומה. תתארו לכם שהיינו צריכים להתוודע למסורת יהודית-קבלית, נניח, מתוך עדות שמנסה לקעקע את ערכה. האם היינו סומכים עליה? סביר שלא. ואולי דווקא כן.

"ביקורת הזן המזוייף" ראה אור ביפנית ב-1916, ובמהלך שנות השבעים פרסם הופמן, בשני חלקים, את תרגומו האנגלי. כעת ראה אור נוסח עברי נעים וצלול שדרוד בורשטיין יצר מתוך האנגלית והופמן ערך. התוצאה דומה לשורת מגדלי קלפים של חידות-ופתרונות. למה מגדלים? משלוש סיבות. הראשונה נעוצה בקואנים עצמם, שיש להם לעתים קרובות צורה של דו-שיח, והם מורכבים משאלה ותשובה, כלומר חידה ופתרון, שהקשר ביניהם מסתורי. למשל: "נזיר שאל את המורה אומון: מה זאת אומרת 'כל הפלאים נחבאים בגרגר אבק'? אומון ענה: אורז בתוך קערה, מים בתוך דלי." השניה נעוצה ב"תשובות", שמהדהדות את החידתיות של הקואן: ההרגשה היא שהתלמיד משיב למורה בחידה על חידה. והשלישית נעוצה בהופמן, שלא הסתפק בתרגום הקואנים והתשובות אלא הוסיף להן "הערות" שאמורות להבהיר את משמעותם במונחים מערביים יחסית, אם כי אפשר להניח שבשביל רבים מקוראי הספר גם בהערות הללו יהיה משהו חידתי ומתסכל.

החידתיות הזאת – או הפרדוקסליות – אינה מקרית. היא ביטוי לעיקרון יסוד של הזן, שמצד אחד נאמן לתפיסה שהעולם הוא אשליה ואַין, וכל ההבחנות שכביכול מגדירות אותו – כגון אני/אתה, סובייקט/אובייקט, מורה/תלמיד – הן מדומות, ומצד שני לגישה שאפילו האין הזה מדומה ומתעתע, והעולם הוא בעצם כמות שהוא, על כל ההבחנות המרצדות בו: אני אני ואתה אתה. תלמיד הזן מתבקש להפנים את הכפילות הזאת ובה בעת להתגבר עליה: להכיר את תעתועי השכל האנושי אך לא להתפתות להם. העולם מתגלה בדרך זו כמרחב שאין בו שום מסתורין, רק דברים כמות שהם – בלי שום מהות, אלוהים, אמת אחרונה, שיטה או תיאוריה שמסבירים את קיומם. רשת הקואנים "סופגת" כביכול את החידתיות מהעולם, והוא נותר זך ונקי כתינוק. המשמעות מתגלה בהעדר משמעות. המהות – בהעדר מהות. סוד ההוויה – האין. וסוד האין – הדברים הגלויים לעין, ללא פרשנות המעיקה עליהם.

במנזרי הזן יש לקואנים תפקיד מרכזי וברור. השאלה היא מה לעשות איתם מחוץ לכותלי המנזר, ולכך יש כמה תשובות אפשריות. תשובה אחת, המנוסחת בהקדמה של דרור בורשטיין, היא להסביר שיש שם איזו חוכמת מעמקים מופלאה, מהות נסתרת שהקואנים הם רק הקצה הגלוי שלה, וכדאי להשקיע מאמצים רבים בפיענוחה – גישה לגיטימית, אלא שהיא מנוגדת לרוחו של הזן. גישה יותר "זֶנית" תקבע שספר אינו אלא ספר, ומסורת ספרותית – בעיקר אחרי שנעקרה מהפרקטיקה הדתית שממנה נולדה – אינה אלא מסורת ספרותית, ובמקרה של "קול היד האחת" מדובר במסורת המתמחה בעיצובן של חידות מרתקות ומשעשעות, שיופין, אחרי שמתנסים בו קצת, גלוי לעין.