שירי רבקה מרים

המשוררת רבקה מרים היתה ילדת פלא. את ספר שיריה הראשון היא פרסמה ב-1965, עוד בטרם מלאו לה ארבע עשרה, ויש בו שירים שכתבה כשהיתה בת עשר בערך. אין ספק שמרים היתה ילדה בוגרת מאוד לגילה, לפחות בכל הנוגע לכישוריה הלשוניים, וברור שבשירים שכתבה בילדותה יש לא מעט חן. יתרה מזאת: העובדה שילדת הפלא צמחה למשוררת מרתקת מעצימה את העניין בשיריה המוקדמים, שכן יש משהו מסקרן בהשוואה בינם לבין שיריה המאוחרים. אבל האם שירי הילדות והנעורים ההם טובים גם כשלעצמם, מעבר להקשרם הביוגרפי המיוחד? קשה לומר. מה שכן ברור זה שהם הרבה פחות מעניינים מהשירים שמרים כתבה בעשר-עשרים השנה האחרונות, ושהכרעתה לכלול אותם במהדורת כל שיריה מפליאה לא פחות מילדותה המחוננת ומהתבגרותה המוקדמת.

ההרגשה היא שמרים עדיין גאה מאוד בילדה הפלאית ההיא, ולא רק גאה בה אלא גם קשורה אליה ומזדהה איתה, וההרגשה הזאת מתחזקת כשמתברר שכמעט בכל הכרעה הנוגעת לעיצובה ולעריכתה של מהדורת כל שיריה – המתפרשת על פני שני כרכים דחוסים ולחוצים למדי – יש משהו המשדר ילדותיות או התיילדות. הדבר מתבטא, למשל, בנייר הכריכה שמזכיר יותר מכל מחברת בית ספר ישנה, באיורי הכריכה המתחנחנים, בהחלטה לגדוש את גב הכריכה בציטוטים המשבחים את שירתה של מרים כאילו היא עדיין משוררת בתחילת דרכה הזקוקה לאישורים ולתמיכות, בפתח הדבר החגיגי והמיותר שממשיך אותו קו בעייתי של ציטוטים משבחים, ואפילו באחרית הדבר שתרם לספר אלמוג בהר, שהיא אמנם הרבה יותר רצינית מפתח הדבר, ובכל זאת יש בה משהו זהיר ולא לגמרי מגובש, כאילו בהר עדיין מחפש את הדרך להבהיר לעצמו את סוד קסמה של שירת מרים.

המחשבה הראשונה שלי היתה ש"שירי רבקה מרים" הוא מפעל מו"לי שלא היה מזיק לו עורך. המחשבה השניה שלי היתה שאולי כך בדיוק רצתה המשוררת לעצב את מפעל הכינוס הזה – לא לגמרי מהוקצע, תמים, מיתמם, מתרפק על עצמו, מלא וגדוש, דומה לתיבת אוצרות שעולה על גדותיה. מכאן הרצון לכלול בו את כל השירים שפרסמה אי פעם, כולל המוקדמים ביותר, בלי שום ניסיון לנפות, לשפוט, להתרחק מעצמה. כי העיקר בשירתה של מרים הוא לזרום, לשפוע, להישפך: יש בה קודם כל כמיהה גדולה, לא לגמרי מוגדרת או מכוונת – רגשית וארוטית מצד אחד, מיסטית ולשונית מצד שני – והכמיהה הזאת תוססת ומתערבלת ומחפשת עוד ועוד דימויים אגדיים, רבי קסם ומתיקות, שתפקידם ללכוד את הכמיהה על טבעה הפלאי, הכמו-מיסטי, "הזורם", זה שיודע להתהפך ולהתגלגל בין ניגודיה של החוויה האנושית (אחדות וריבוי, חיבור וניתוק, עצב ושמחה, פנים וחוץ) בלי להיתקע בשום מקום מוגדר, ריאליסטי, צר או מחוייב מדי.

הצד הזה בשירתה של רבקה מרים – הצד הרוחני או הניו-אייג'י, הכמה והמתרפק – מאחד את שירתה המוקדמת והמאוחרת, ומסביר את משיכתה העמוקה למה שמכונה "המקורות", ובעיקר למקור היסודי ביותר של התרבות הישראלית: התנ"ך. שירה "זורמת" מן הסוג שמרים כותבת – כזאת שמחויבת בראש וראשונה לתנועתם הבלתי פוסקת של הכמיהה והדמיון – זקוקה למשהו להאחז בו, וקשה לחשוב על משענת יציבה יותר מסיפורים עתיקים שכולנו מכירים. לא במקרה אחד מספריה הטובים ביותר – ספר ממש מכושף – הוא ספרה האחרון, "באים בימים" (כרמל 2009), שמוקדש כולו לאלתור לשוני ורגשי על סיפורים מקראיים: סיפורי האבות מבראשית ומגילות רות ואסתר. מרים מתמסרת לסיפורים הללו בכל ליבה, ומן המפגש בין המיתולוגיה המקראית לעברית הגמישה שלה – שיש בה משהו ארצישראלי מאוד, ההולך בעקבותיהם של רחל ואלתרמן, זלדה ועמיחי – נבראים שירים שאינם זקוקים למשמעות ברורה או קבועה כדי לכשף ולהקסים את קוראיהם: די שירצדו ויהדהדו בין דימויים והגיגים ישנים וחדשים כמו ערבסקה חולמנית ומשוכללת.

שירי רבקה מרים, הוצאת כרמל

• רבקה מרים בלקסיקון הספרות העברית החדשה.
• רשימה של ארז שוייצר ב'הארץ'.
• דפנה שחורי על הספר.
• אלמוג בהר על הספר ב-ynet.
• ראיון עם רבקה מרים.  בימוי והפקה: נעם דמסקי.