נתן זך, השירה שמעבר למלים, תיאוריה וביקורת 1954-1973

"השירה שמעבר למלים", הספר האחרון בפסטיבל הכל-כתבי של נתן זך שנחגג בשנתיים האחרונות, מכנס את מאמריו הביקורתיים משנות החמישים עד אמצע שנות השבעים, וביניהם את מאמריו המשפיעים  ביותר, אלה שבהם הוא תקף בשצף קצף את שירת אלתרמן. כשהמאמרים הללו פורסמו הם נתפסו כקריאת הקרב המשמעותית ביותר של מהפכת "דור המדינה" כנגד "דור שלונסקי-אלתרמן", מהפכה שהצליחה, כידוע, מעל למשוער, דחקה את הפואטיקה האלתרמנית לשוליים ופילסה דרך מלך חדשה בשירה העברית.

התזה המרכזית של זך במאמרים הללו פשוטה למדי. שירתו של אלתרמן מוצגת שוב ושוב כשירה "מלאכותית". עיקר הטענות מופנות כנגד "הריתמוס" שלה, שזך מתאר כאוטומטי או מכני, כזה שנכפה על השירים מבחוץ במקום לנבוע מתוכם באופן אורגני. ואותן טענות שמופנות כנגד המוזיקליות של שירת אלתרמן מופנות גם כנגד הבטים אחרים שלה: לשונה, עמדותיה הרגשיות וכו'. שוב ושוב חוזרת הקביעה שמדובר בשירה ריקה ומזוייפת שמעדיפה את האפקט החיצוני על פני קשב עדין להגיונה הפנימי, "האותנטי", של החוויה.

כשקוראים את טענותיו של זך במנותק מהקשרן ההיסטורי הן מתגלות מייד ככוזבות. הטעות הגלויה ביותר נוגעת להבנת המוזיקה האלתרמנית, שאין בה שום דבר "אוטומטי", להפך: הווירטואוזיות של אלתרמן מתבטאת בראש וראשונה ברגישותו הדקה למתח בין צליל ומשמעות, פנים וחוץ. על הטעויות הגסות של זך בעניין זה עמדו רבים, וביניהם חוקר הספרות הרי גולומב במאמרו "ירח באור זך".

אבל זוהי לא הטעות היחידה של זך שקופצת לעין. אפשר להצביע על שני כשלים בולטים נוספים שלו. אחד נוגע לעצם הניסיון להשתמש בהבחנה מלאכותי/אותנטי כבסיס לביקורת ספרותית. שירה טובה, ובכלל זה שירתם של אלתרמן וזך, מהלכת תמיד על החבל הדק המתוח בין מלאכותיות ואותנטיות, וניסיונו של זך להכריע לטובת אחד הקטבים הוא תמים ומאולץ גם יחד, אם כי בעניין זה קשה אולי לבוא אליו בטענות: הוא משורר, ולא פילוסוף או תיאורטיקן.

אבל הכשל החשוב ביותר – שאם מבינים אותו אפשר גם להבין למה מתקפתו של זך על אלתרמן משמעותית ומלאת חן למרות כל חולשותיה – קשור לצד המופשט שבטיעוניו. זך מתעלם באופן גורף מהקשריו ההיסטוריים של הפולמוס, כלומר מהעובדה שחילוקי הטעם בינו לבין אלתרמן (או בין השירה שהתפתחה אחרי הקמת המדינה לבין השירה הציונית והאידיאולוגית שהתפתחה לפניה) משקפים הבדל יסודי בין נקודות מבט תרבותיות מתחרות, ובעיקר את ההבדל בין המודרניזם היומרני, ההולך בגדולות, שהתעצב לפני מלחמת העולם השניה, לבין המודרניזם הסדוק והצנוע שהתהווה בעקבותיה.

זה אולי הדבר הכי משונה בטיעוניו של זך – נטייתם להתנסח כטיעונים "פילוסופיים" המבססים אמת כללית כביכול, טובה לכל עת, בדבר יתרון "האורגניות" על "המלאכותיות". אל האמונה ההיא באמיתות אוניברסליות – אמונה שיש בה תמימות המתחפשת בכישרון רב לתחכום – אנחנו לא יכולים לחזור, אבל נדמה לי שאליה אנחנו מתגעגעים כשאנחנו מתרפקים על שירת שנות החמישים והששים של זך.

ואולי הלקח המשמעותי שעולה מהמאמרים הללו הוא שהקשר בין מניעינו העמוקים כמשוררים וכקוראי שירה לבין הטיעונים שבאמצעותם אנחנו מצדיקים את טעמנו הספרותי הוא לעתים קרובות סבוך יותר מהצפוי. אני אוהב את מאמריו האנטי-אלתרמניים של זך לא בזכות הטענות השגויות והטיעונים הכושלים שמנוסחים בהם אלא בשל הכמיהה הנואשת שהם משדרים לשירה צנועה ונבוכה יותר מזו שכתב אלתרמן. בסופו של דבר מה שעמד בבסיס תמונת העולם של זך היא תחושה קשה של אובדן דרך רגשי ואינטלקטואלי – אובדן דרך שהוא היטיב לעצב בשיריו, אך לא היה מסוגל להודות בו בכתיבתו הביקורתית. שם דווקא היה חשוב לו, ומסיבות מובנות בהחלט, לבטא סמכות ופסקנות ולא חולשה ומבוכה. לא היתה לו איפוא ברירה אלא להסתיר את אובדן הדרך הזה בטיעונים מוכללים ומתעתעים בדבר איזה "ריתמוס אורגני", יהיה אשר יהיה, שאמור, אם נדבק בו, לפתור אחת ולתמיד את כל מצוקותינו האסתטיות.

נתן זך, השירה שמעבר למלים, תיאוריה וביקורת 1954-1973, הקיבוץ המאוחד

• עמוד הספר באתר 'טקסט'.
• עמוד הספר באתר ההוצאת הקיבוץ המאוחד.
• לרשימה על 'משנה לשנה זה'.
• לרשימה על 'כל השירים'.
• לרשימה על 'מטעם 13 ונתן זך'.
• איתמר זהר מתווכח עם נתן זך.