עוד לפני שפתחתי את ספרו הגדוש של חן קליינמן, שהזכיר לי בעוביו מבחר של משורר ותיק על אף שמדובר בספרו השני של משורר כבן שלושים, נדהמתי משמו: "במלוא מוטת הבריאה". איזה יופי ואיזו יומרה. פירוש המילה "מוטה", דרך אגב, הוא מלוא הפרישה (של כנפי ציפור, למשל), ואת המילה הדתית "בריאה" אפשר לתרגם ל"ההוויה בכל ממדיה": לא רק העולם הזה אלא כל העולמות שבנמצא, תחתונים ועליונים, כל מה שהאל ברא. הפירוש המלא של שם הספר היא איפוא משהו כמו: "במלוא מלוא-ממדיה של ההוויה-במלואה".
קליינמן גדל במשפחה דתית-לאומית ולמד בישיבת הסדר, אך מהשירים שפותחים את ספרו אפשר ללמוד שהוא "הוריד את הכיפה", כלשונו, כלומר יצא משבי הדת אל החופש החילוני המסחרר: החופש להיסחף בעקבות הרגש והשפה ללא מעצורים מטעם המסורת הרבנית-אורתודוכסית. אך למרות הכמו-התפקרות הזאת אין ספק שהוא משורר דתי. רוב שיריו הן דרשות פילוסופיות מרוגשות שמקורן בתשוקה כבירה להתעלות ולהיגאל, להתנבא ולגאול, לדעת את העולם כולו ידיעה של בשר ורוח בעת ובעונה אחת ולפרוש את כנפי שירתו במלוא מוטת הבריאה.
שם הספר יומרני מאוד אך יש בו גם משהו משעשע, וכשקראתי את השירים עצמם התגלו לי שני דברים: ראשית, שכדי להצדיק את הלהט השאפתני שלו יצר קליינמן עברית מרשימה במקוריותה שמזכירה קצת את אצ"ג, זוהרת מרוב גדולה וקדושה אך מלאת חיים ופתוחה לכל רוח, ושנית, שבחלק משיריו הטובים-יותר, אם כי לאו דווקא בקטע-השיר המצורף, אפשר למצוא גם הומור צנוע אך משוחרר, ובכלל זה הומור עצמי.
את ההומור הזה קלטתי במלוא חינניותו כשוטטתי במרחבי הספר העצומים ונקלעתי באחת מפינותיו לחטיבת שירים שבה קליינמן נוטש את המטאפיזקה המרוגשת לטובת הרהורים על סקס, נשים ואהבה. בניגוד לרוב שירי הספר, שקשה לזהות בהם סיטואציה אנושית קונקרטית, בשירי הנשים של קליינמן מתגלה שוב ושוב אותה סיטואציה מוכרת: המשורר מתמלא כמיהה למראה נערות יפות שחולפות על פניו ברחוב, יושבות לצידו בקולנוע או מתחככות בו בבית קפה, אך מרוב ריגשה הוא לא מעז לפנות אליהן בדברים, ומסתפק בכתיבת שיר רגיש וחכם שבו יופין הופך מהבטחה מינית מסחררת למלים מסתחררות מרוב עונג וכאב.
יש דמיון מרתק בין שירי הכמיהה הארוטית של קליינמן לשירי הריגשה ההגותית שלו. הפילוסופיה של קליינמן חותרת למלאות חובקת כל, נטולת גבולות. הוא מוותר על כמה מגבולות המסורת וההלכה אך לא על היומרה הדתית לפרוץ כל גבול אחר ולהקיף עולם ומלואו. זה הרעיון הדתי-חילוני המרכזי שלו, שאפשר לראות בו גם גרסה מעניינת של ההתלהטות המיסטית-חסידית שפוקדת לאחרונה את שוליו הרחבים של הנוער הדתי-לאומי. הפילוסופיה הזאת בעייתית (וכמה מהשירים מעידים שקליינמן מודע לכך) כי יש בה התנכרות לטבעם הפגיע והמוגבל של חיי אדם. זה גם הקושי העיקרי שלו כמשורר: הוא יודע לרחף גבוה, ועושה זאת בחן לשוני רב, אך לעתים קרובות חסר לשיריו עוגן, כלומר סיטואציה אנושית קונקרטית שתעניק להם מיקוד ועומק. ואולי זה גם חלק מהקושי שלו עם נשים: ה"אתן" המופשט מתקשה להפוך ל"את".
"מלוא מוטת הבריאה" הוא מושג מתעתע, שכן גם חכם מופלג עם לב רחב כים אינו יכול לתפוס אלא קצה קטן של ההוויה. מה שכן משתקף בו הוא רצונו של אדם בודד להתקרב לאלוהים. המרחק בין אהבת האל ואהבת עצמי, כלומר בין מיסטיקה ונרקיסיזם, דק כשערה, ולמרות ששניהם נחוצים, יש בהם משהו מוגבל בלי יכולת להתמסר לזולת, לאו דווקא אישה ולאו דווקא אחד, אבל כזה שחורג מעבר למוטת כנפיו של המשורר עצמו, על חוכמתו ותשוקותיו, צילו ואלוהיו. ונדמה לי שזה בדיוק מה שמסתתר מעבר ליומרות ההגותיות שמתעופפות בשיריו של קליינמן ונחשף מבעד להומור שמציץ מהם – כמיהה נבוכה ומבוישת אך יצירתית מאוד לזולת.
חן ישראל קלינמן, במלוא מוטת הבריאה, עמדה