מאיר ויזלטיר, ארבעים

"ארבעים", ספרו החדש-ישן של ויזלטיר, הוא בעצם מהדורה חדשה של "מכתבים", ספרו השמיני שראה אור ב-1986, בתוספת בונוס צנוע: מחזור שירים שנכתב ופורסם בערך באותו זמן. באחרית הדבר מצדיק המשורר את שינוי השם על ידי הדגשת אופיו המיוחד של הספר, שלדבריו הוא האוטוביוגרפי בספריו. ומכיוון שמדובר באוטוביוגרפיה – הספר נטוע בגילו של ויזלטיר כאשר השירים נכתבו, כלומר בשנות הארבעים לחייו.

המילה "אוטוביוגרפיה" עלולה להטעות. שירה היא אוטוביוגרפית מטבעה. המשורר רב עם אשתו, כותב שיר אהבה דומע, והרי לכם שיר אוטוביוגרפי. הוא יוצא לרחוב תל אביבי גשום, מצייר נוף עירוני מטפטף, והנה עוד אחד. ויזלטיר מתכוון למשהו אחר. ראשית, הוא חושב בעיקר על השיר שהעניק לספר את שמו המקורי – "מכתבים" – אולי השיר הארוך והשאפתני ביותר שכתב. ושנית, לא מדובר באוטוביוגרפיה אלא במשהו עמוק יותר: בניסיון להעמיד דיוקן עצמי רחב יריעה, שדמות המשורר מצטיירת בו מבעד ליחסיו עם אנשים מרכזיים בחייו, אלה שהוא "מתכתב" עימם, ושמבעד לו משתקפת לא רק תבנית נפשו המיוסרת אלא גם תמונת עולם כוללת ושלמה.

"מכתבים" – ספק פואמה, ספק מחזור – הוא שיר עתיר יופי וכוח. אין לי עניין בשאלה אם ויזלטיר הוא המשורר הטוב בדורו, אבל דומה שהוא המשוכלל ביותר, כזה ששירה בשבילו היא אמנות מודעת לעצמה, למנגנוניה ולמורשתה. מבחינה זו הוא דומה למשוררים כלאה גולדברג או נתן אלתרמן: הוא לא רק שר, הוא גם יודע כיצד ולמה הוא שר. משוררים אחרים, טובים לא פחות, אינם יודעים לעתים קרובות מה בדיוק הם עושים, ולפעמים לבורות כזאת יש דווקא יתרון. ויזלטיר תמיד יודע.

לא במקרה הוא תמיד יודע, כי הערך הבולט ביותר של שירתו הוא נאמנות מופגנת למה שהוא מכנה "אמת". שיריו עסוקים שוב ושוב בחשיפת כזבים, בהוקעת הונאות עצמיות ובנעיצות סיכה באשליות נחמה או גאולה מתוקות. האמת שלו מרה: עיקריה הם אובדן ומוות, כלומר ודאות הקץ – לא רק של בני אדם אלא גם של רגשות, רגעי אושר או יופי, מערכות יחסים. כבר בשורות הפתיחה של "מכתבים" מבהיר ויזלטיר את אי הנחת שלו ממערכות יחסים המבוססות על התמסרות ומחוייבות עד כלות לזולת, כנישואים למשל. הדימוי שלו יפהפה: העולם מפחיד, אנחנו מחפשים ישועה מפחד המוות והבדידות – כלומר בן זוג – נמלטים כיונה דרך צוהר לתוך עליית גג של מערכת יחסים חונקת וממיתה, לא מצליחים למצוא את הצוהר שדרכו נכנסנו ונכלאים בבור קבר. מתברר איפוא שאשליות ישועה מפילות אנשים בפח, והכמיהה העמוקה של רבים – לאהבה יציבה, לקן יונים, לבית – היא כזב שעלול ללכוד אותם בצינוק.

התחלתי בערך אחד של ויזלטיר, נאמנות לאמת, והובלתי את הדיון לערך אחר: לצורך העמוק שלו להגן על חרותו. על משקל "חרות, שוויון, אחווה", סיסמתו של ויזלטיר הוא "חרות, בדידות, אמת". הגנבתי את הבדידות באמצע לא רק כהד ל"אחווה" שבמקור, אלא גם משום שהיא המקור של האמת והחרות גם יחד, ובעיקר של הכאב. שירתו של ויזלטיר היא לעתים קרובות כואבת, וב"מכתבים" היא כואבת עד כדי שברון לב – בעיקר בשני פרקים מופלאים: אחד שמוקדש לאמו ואחד שפונה לאחת מבנותיו. גם בפרק המצורף לרשימה מופיע לב נשבר, ולמרות מקומו השולי-יחסית במכלול הוא יפה במיוחד.

נחזור רגע ל"אמת". מעבר לתעתועים הרגילים שאופפים את המושג, כדאי לזכור שמדובר בחרב מתהפכת, כפולת להבים, אחד סובייקטיבי עד כאב ואחד אובייקטיבי עד זרא. אנחנו אומרים על אדם שהוא "אמיתי" כאשר הוא נאמן לעצמו, לייחודו, לאמת הפרטית שלו, אבל ב"אמת" מנפנפים גם אלה שמחפשים ידע או צדק כלליים כביכול, הנכונים לכל אדם ותקפים לכל נקודת מבט. האמת של ויזלטיר היא כמובן מהסוג הראשון, ולכן חשובה לו כל כך חירותו. אלא שהאמת, בדיוק כאחיה השקר, היא מלכודת: קל להיכנס, קשה לצאת. אתה מתחיל בכך שאתה רוצה להגן על האמת הפרטית שלך – ועובר בקלות לניסיון להפוך אותה לאמת של כולם.

שירתו של ויזלטיר נעה תמיד בין שני הקטבים האלה של מושג האמת, בין החוויה הפרטית המרה שלו, האמת של בדידותו, לבין צורך עז ומובן להפוך את נקודת מבטו לכללית ומוחלטת. לכן אולי המוות והאובדן חשובים לו כל כך – כי בכל הנוגע לשני אלה חוויתו הפרטית היא אכן בעלת תוקף כללי. תנועת המטוטלת בין שני הלהבים של חרב האמת היא שמעניקה לשירתו את כוחה המיוחד, אלא שב"מכתבים", אולי דווקא בשל כובדם השאפתני, משהו מפריע לתנועה הזאת, והתוצאה היא שחרף יופיה מכמיר הלב וכנותה הנחושה והנואשת, היצירה בכללה בעייתית, כי ברבים מפרקיה (המכתבים לאם ולבת יוצאי דופן מבחינה זו) ויזלטיר עסוק לאו דווקא בחשבון נפש אלא בהרעפת תוכחות על הזולת, שבהן הוא מבטא לא רק את הצורך להיות חופשי ומפוכח יותר מאחרים אלא גם צודק יותר מהם. במלים אחרות: הוא שב ותובע מיקיריו שיפסיקו לחיות בשקר, ושוכח שבחייהם של כמה מהם יש לא פחות אמת מאשר בחייו שלו. היא פשוט אחרת, ואולי אפילו קצת פחות כואבת או בודדה.

מאיר ויזלטיר, ארבעים, הוצאת הקיבוץ המאוחד

• מאיר ויזלטיר בלקסיקון הספרות העברית החדשה.
• עמוד הספר באתר 'טקסט'.
• דפנה שחורי על הספר.
• יהודה נוריאל מראיין את מאיר ויזלטיר ב'ידיעות אחרונות'.
• רשימה של מנחם בן ב-nrg.
• רשימה של דרור בורשטיין ב'הארץ'.
• לרשימה על ספרו הקודם של מאיר ויזלטיר 'מרודים וסונטות'.