אלי הירש, ארבע דלתות

פורסם בתאריך 2 בדצמבר 2010

שוב אני מנצל חופשת שבוע מהמדור כדי לספר סיפור ולצרף שיר. התוכנית המקורית שלי היתה לפרסם שירים חדשים – נסחפתי לאחרונה לתוך מערבולת כתיבה – אבל השריפה בכרמל לא נתנה לי מנוח. נזכרתי שלפני כשבע-עשרה שנים כתבתי שיר בן ארבעה פרקים, "ארבע דלתות" שמו, שהפרק האחרון שלו מתאר טיול בכרמל. השיר פורסם ב-1994 בגיליון הראשון של כתב העת "רחוב" בעריכת יוסף שרון, אך לא כונס באף אחד מספרי. נדמה לי שמה שהיה לי בראש כשקראתי לשיר "ארבע דלתות" היה מצד אחד טֶטְרַפְּטִיכוֹן, כלומר ציור המורכב מארבעה לוחות, ומצד שני הביטוי העברי "ד' אמות".  מתברר שהכרמל, לפחות מנקודת המבט שלי אז, נכלל בד' אמותי, כלומר היה קרוב אלי מאוד.

לא קל לי לספר את סיפורו של השיר הזה. הוא צומת של תנועות נפש וזכרונות רבים כל כך, שמחים ועצובים. זה אחד השירים הראשונים שכתבתי על הבית והמשפחה שנתי העניקה לי, והוא נכתב כאשר דריה, בתנו הבכורה, היתה בת שנתיים בערך – היא "נערת היער" מן הדלת השלישית. אלא שעל השמחה שהפציעה אז בעולמנו העיב צל כבד של יסורים ואבל, שעל נסיבותיו אספר פעם אחרת. מצד שני, השיר מספר בדיוק על זה – על הולדת ביתנו ומשפחתנו, ארבע הדלתות או ד' האמות שלנו, בצל הכאב.

והשיר מספר סיפור נוסף, הקשור לדני, דן דאור, רעי שהלך לפני קצת פחות משנה לעולמו. אני מזהה ב"ארבע דלתות" את השפעתו העמוקה עלי באותן שנים. ההשפעה ניכרת בסגנון – זה אחד השירים "המודרניסטיים" ביותר שכתבתי מעודי, ובאומרי "מודרניסטי" אני מתכוון בין השאר ל"כתוב-כמו-שמקובל-לכתוב-היום" (בדרך כלל הכתיבה שלי מתחשבת הרבה פחות באופנות המקובלות) – והיא ניכרת לא פחות במטאפיזיקה של השיר, וליתר דיוק: בכך שהשיר מאורגן סביב מרחב קונקרטי מאוד, לא רק ריאליסטי אלא גם "אובייקטיבי", כלומר כזה שמורכב מרשת של עובדות מוצקות-למחצה שאפשר לנסח ולמשש (ואם רוצים גם להקדיש להן הערות שוליים, מה שאכן עשיתי כשהשיר פורסם ב"רחוב").

רשת העובדות הרלבנטית ל"ארבע דלתות" היא פיוז'ן של בוטניקה פופולרית או בוטניקה של מגדירי צמחים עם מיתולוגיה פרטית. הצד הבוטני גלוי לעין. צמחים מככבים בשיר לכל אורכו. שלוש הדלתות הראשונות עוסקות בארבעה צמחי בית וגן נפוצים – ירקה מצוייצת ("צמח העכביש"), דרקונית שריבר (הידועה יותר בשמה הלועזי "דרצנה"), פיקוס בנימינה ("תאנה בוכיה") וסנפוליה אפריקאית ("סיגלית") – ואילו בדלת האחרונה, שמתרחשת כאמור בכרמל, מככבים שני עצי בר ארצישראלים, אורן ירושלים וקטלב מצוי. ויש עוד שני צמחים משמעותיים שמתגנבים לתוך השיר – בננה וטבק.

דני הכיר לא מעט צמחים ואהב אותם, אבל לא הוא לימד אותי את פלאי המיתולוגיה הבוטנית. חדוות הכלורופיל היא בשבילי מורשת משפחתית. סבתי ציפורה ניפקר היתה בוטניקאית חובבת-כביכול ומקצועית-למעשה שאהבה את ממלכת הצמחים אהבת נפש והכירה אותה לפני ולפנים. אמי גילי קיבלה ממנה לא רק אצבעות ירוקות אלא גם זיכרון עשיר, שאני מרבה להיעזר בו, של אינספור צמחי בית ושדה, חורש ויער, גן ומדבר. ואילו אני התמסרתי לאהבה הזאת למשך כשנתיים-שלוש שבהן בין השאר כתבתי את "ארבע דלתות". מה שדני לימד אותי זה לפקוח את עיני ולהתוודע לעולם וליופיו לפני שאני צולל אל תוך ערפילי נפשי – ועל כך אני חב לו תודה גדולה מאוד.

עד כאן הבוטניקה הפופולרית – ומכאן למיתולוגיה הפרטית. הדלת הראשונה מאורגנת סביב המספר שמונה, מספר רגליו של העכביש ומספר גפיו של היצור האהוב והמופלא שהופיע אז בעולמי – אישה חובקת בת. כחמש שנים לאחר כתיבת השיר נולדו בנותינו עלמה ועדי, שגם הן, כאשר הן מתערבלות יחד, דומות לפעמים ליצור מיתולוגי בעל שמונה גפיים. בלב הדלת השניה עומד אירוע קטן בחיינו: במשך שנים לא מעטות היה לנו עציץ של פיקוס בנימינה, תאנה בוכיה, וכאשר היא קמלה החלפנו אותה בעציץ רענן של דרקונית. נדמה לי שהדלת הזאת היא מין בלדה שמספרת על הולדת צווחה מתוך דמעה – כאב חדש מתוך כאב ישן או להפך. הדלתות השלישית והרביעית עוסקות כל אחת בדרך אחרת בהבחנה שהעסיקה אותי מאוד באותן שנים – עוד השפעה מובהקת של דני – ההבחנה המתעתעת, היין-יאנגית, בין טבע ותרבות. בעולם הצמחים ההבחנה הזאת מוחשית במיוחד: מצד אחד יער גשם, חורש טבעי או אחו פורח, ומצד שני משוכת צבר ושיח ורדים מטופח, שדה ומטע, חנות ירקות ואדנית. באמצע אפשר למצוא את שמורת הטבע או הפארק – כמו הכרמל, למשל.

הגיע הזמן לפתוח את הדלתות.

יום חמישי, 2 בדצמבר, 2010 בלוג

תגובות פייסבוק:

2 תגובות על אלי הירש, ארבע דלתות

אלון אלטרס
1 בינואר 2011

שירים יפים מאוד וגם הסיפור הנלווה אליהם הוא פרוזה משובחת. רק השירים הללו הם סיבה מספיק טובה לקיומו של כתב העת רחוב.

אלי
3 בינואר 2011

אלון – תודה.

הוספת תגובה

חיפוש

 

ארכיון

כלים