אחד מספריו של יהודה עמיחי נקרא "מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול". על "כל השירים" של דליה רביקוביץ מתבקש לכאורה לומר את ההפך – שמאחורי כל זה, כלומר מעבר לכל השירים המופלאים והמלים היפות והחמדה שלא היתה כמוה, מסתתר סבל שאין ממנו מוצא, כאב מכוער ונטול תכלית שנולד מתוך חולשה ומוליד מתוכו יאוש: "כאב הוא דבר שאין בו תועלת, / אני אומרת, / כמו תולעת זוחלת בפרי / והפרי אז איננו יותר טעים… הרי זה ממש הכיעור עצמו: / מישהו אובד בסתר / משחיר והולך / נובל והולך / בלא אישה ובלא בנים".
אולי מתבקש, אבל נכון רק באופן חלקי, אם בכלל. ראשית משום שהכאב אינו מסתתר אצל רביקוביץ אלא קופץ לעינים וזועק לשמיים, ושנית משום שלסבלו של הקורבן מצטרפת בשירתה כמעט תמיד אלימותו של התוקפן, יהיה אשר יהיה, והיא מצטרפת כנוכחות חידתית, רב משמעית, חדה והכרחית גם כאשר היא סמויה או מוסווית, אם כי לעתים – כמו בשיר המצורף לרשימה – היא יוצאת ממחבואה והופכת גלויה לחלוטין. אמור מעתה: מאחורי כל זה מסתתרת אלימות גדולה, בלתי נסבלת.
כוחה המיוחד של שירת רביקוביץ לחשוף אלימות עד למעמקיה, כלומר לייצג את האלימות מנקודת מבטו הנמוכה והמשחירה והמתעוורת של הקורבן, הוא העוקץ שהעניק לשיריה את עוצמתם והפך אותה לאחת הדמויות המכוננות של השירה הישראלית. והכוח הזה ליווה את שירתה בכל שלביה, החל משיריה המוקדמים ביותר כ"בובה ממוכנת" או "כף יד רשעה", וכלה בשיריה המאוחרים, הפוליטיים לעתים, משנות השמונים והתשעים. מי שמסתפק בהתרפקות על יופים הלשוני של שיריה, על העברית ההדורה והשורשית שלהם, ומפרש אותם לעצמו כשירי אהבה ענוגים או כביטוייה של איזו חוכמה מסתורית, מאגית או קיומית, לא מבין אותם. שיריה של רביקוביץ הם מטעני חבלה. האהבה היא אמיתית רק כשהיא מתפוצצת, ומכיוון שהתפוצצות שקולה להתאבדות ורביקוביץ לא היתה מתאבדת אלא משוררת – היא נעשתה מגיל צעיר מומחית בהתקנתם של מנגנוני הסוואה והשהיה והולכת שולל. וזהו מקור היופי של שיריה: הוא דומה קצת ליופי ההנדסי שכלי נשק נוטים להצטיין בו.
התוצאה היא שבמקום לפוצץ את הקורא – שיריה של רביקוביץ, לפחות בשלבים המוקדמים של ההכרות עימם, מפתים ומקסימים אותו, ואם יש לו קצת שכל ולב גם מערערים ומביכים אותו. בעיקר מביכים. והם מביכים בגלל הצד האוטו-אירוטי, הכמה והמתענג, שעוטף את חולשתם הנואשת. ההתפוצצות באה רק אחר כך, כשהקורא מבין את הכרחיותה של האלימות המסתתרת בהם ("והרוח שואג כיורה רותחת / ומעבר לגשם יש אל מסתתר" – האל הוא פניה של האלימות הכל-נוכחת והכל-יכולה), ומפרש לעצמו את יופים-שמעבר-ליופים, כלומר את העובדה שהם מכוונים אל העושק והחרפה. רק אז הוא משלים עם העובדה שחלק גדול מקסמם הוא כוזב ומושחת במתכוון, כזה שמסתתרת בתוכו תולעת, והתולעת הזאת אינה תולעת שני. היא אינה אמורה לצבוע את העולם ביופי. היא אמורה להפוך לזר עשוק או פלסטיני עולה בלהבות או יתום שדוד או פגוע נפש נואש שכאבם נרמס בליבך ותחת מגפיך, לנחש שבעודך מרוצץ את ראשו מותיר חותם של ארס בעקבך – אות של אשמה וקללה שילווה אותך בכל אשר תלך. ואתה כמובן רשאי להתנער ממנו, ואפילו נאלץ להתנער ממנו, ובעצם ההתנערות אתה נותן תוקף לארס ולקללה.
מקובל לחשוב ששיריה המוקדמים של רביקוביץ טובים יותר משיריה המאוחרים. זאת טעות. נכון, הקסם השטחי של השירים השתנה, כמעט התפוגג. הוא הפך מתועפות של יופי, משכבה סמיכה וכבדה של היקסמות לשונית, למין חן נונשלנטי, דקיק וקליל, המודע עד כאב לאופיו המתקלף, הקורץ, המתעתע. במקרים מסוימים היופי הזה אפילו התקלף לגמרי, נשר כמו עלווה או נוצות, והותיר את האלימות והכיעור חשופים לגמרי – אבל רק לכאורה: היופי נותר שם, אך מצא את המידה הנכונה שלו, את המינימום ההכרחי. הוא נספג לגמרי בחיתוך הדיבור המיוחד של רביקוביץ, והתגלה מחדש בבחירה חדה ומדוייקת של ההקשר – הפוליטי, המשפחתי, הארס-פואטי – שאיפשר לשיר ללבוש צורה ולהתממש למרות ישירותו הקטלנית. זו היתה הוירטואוזיות המופלאה של שירתה המאוחרת, והיא ניכרת היטב בשיר המצורף לרשימה.
"שאלונו שובינו דברי שיר" הוא ציטוט מתהילים קל"ז, מזמור שאפשר לראות בו מופת קדום של שירת רביקוביץ. הוא נפתח בכאב מכמיר לב – "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו", ממשיך בכמיהה שאין לה קץ – "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", ומסתיים בהתפרצות של אלימות נקמנית – "בת בבל השדודה, אשרי שיאחז וניפץ את עולליך אל הסלע". בלב המזמור ניצב עימות דרמטי בין גולי בבל לשוביהם, התובעים מהם לשיר שירי אמונה ושמחה למרות תבוסתם. הטריק של רביקוביץ פשוט אך נוגע ביסודות העמוקים ביותר של שירתה: במקום לשיר את המזמור מעמדת הקורבן היא שרה אותו מעמדת התוקפן, ומעתיקה את נקודת המבט מן הפליט לרודפו. ברור שחילופי הפרספקטיבה אינם מושלמים, וקולותיהם של המעונים והמענים – ציון ובבל, פלסטינים וישראלים, רביקוביץ וקוראיה – מהדהדים ונבלעים אלה באלה. אבל ברור עוד משהו: שמעשה השיר הוא מעשה של אלימות. ומכיוון שהמשוררת נאלצת לשיר משירי ציון בארץ גזרה, ולשמח בהם את אלה שהרעו לה, אין לה ברירה אלא להשיב לאויביה כגמולם, לעקור מגרונם את השיר הנעקר מגרונה, ולחשוף אותם – כלומר אותנו – בכל חרפתנו.
דליה רביקוביץ, כל השירים, עורכים: גדעון טיקוצקי ועוזי שביט, הקיבוץ המאוחד
- עמוד הספר באתר 'טקסט'.
- רשימה של מנחם בן ב-nrg.
- דליה רביקוביץ בלקסיקון הספרות העברית החדשה.
- ראיון שערכה מיה סלע עם עידו קליר בנה של רביקוביץ ב'הארץ'.
- רשימה של יצחק לאור ב'הארץ'.
10 תגובות
אלי שלום,\
הרשימה הזאת מקוממת אותי, כמי שמחבבת מאד את שירתה של רביקוביץ'. אני חושבת שסרגל האושר/אומללות בו אתה מודד את שיריה הוא סרגל לא נכון, כי המסקנה שלך היא שהיופי בשיריה הוא יופי פתייני שתכליתו לשמש מלכודת והסוואה לאמת המכוערת של הסבל. ומכאן ניתן להבין כאילו סגולת היופי מגיעה בדין רק למאושרים, ואילו בעיניי השירה של רביקוביץ' מוכיחה את ההיפך הגמור – שגם בסבל ובחידלון וברגעי הכאב הכי גדולים ניתן למצוא גילויים של יופי, וההתבוננות הזאת מנחמת, כי במה נתנחם אם לא ביופי. לא יופי ערמומי, לא יופי שבא לשקר – אלא יופי לעצמו, שקיים בכל מקום, אפילו בחושך.
מירי שלום
אני מסכים איתך שהיופי הוא מקור נחמה גדול ומופלא, ושברגעי כאב גדולים לפעמים רק הוא, היופי, יכול לנחם. ויש משוררות ומשוררים ושירים רבים שמציעים לנו את הנחמה היקרה הזאת. אבל נדמה לי (זה האופן שבו אני מבין וקורא את שירת רביקוביץ, ואני מודה שזוהי לא בהכרח הדרך המקובלת או הנפוצה לקרוא את שיריה) – שרביקוביץ עצמה לא חשבה כך, שהיא לא באמת האמינה בנחמה-שביופי-שבכאב, להפך, ורבים משיריה אומרים בעצם את ההפך הגמור מזה (כאב הוא דבר שאין בו תועלת, אני אומרת…).
חשוב לי גם להפנות את תשומת לבך לכך שברשימה הבחנתי בין סוגים שונים של יופי המאפיינים של שירת רביקוביץ – וסגנונות יופי שונים המאפיינים תקופות שונות בשירתה – והיופי הכוזב והמושחת (זה שאת מכנה "ערמומי") הוא רק אחד מהם, וגם בקשר אליו אני מדגיש שהוא רק שביל המוביל אל "היופי שמעבר ליופי".
או קיי. 'היופי שמעבר ליופי' הוא קונספט שאני יכולה לחיות איתו בשלום (:
בקשר לשורה הספציפית, אני מוצאת אותה אירונית עד מאד,
"כאב הוא דבר שאין בו תועלת"
ברור שאין בו תועלת (הכוונה לכאבי נפש. כי בכאב גופני יש תועלת, הוא אות וסימן לשיבוש). עד כדי כך זה ברור, שאין אפילו טעם להצהיר על כך – אבל כך או כך, הכאב הזה קיים, מנצח את אי-התועלת שבו. כנראה ששוב נבחר הסרגל הלא-נכון. ניסיתי לחשוב באיזה עולם מדד התועלת הוא מדד חשוב – בעולם קפיטליסטי זכות הקיום אכן נתונה אך ורק לדברים שיש בהם תועלת. אבל על פי המדד הזה גם בשירה אין תועלת.
בכל אופן תודה על ההסבר.
השורה שציטטתי היא שורת פתיחה של שיר שכדאי לקרוא את כולו (ולא להיתפס לדיונים מופשטים במושג "תועלת").
ולעניין עצמו: שירת רביקוביץ היא בעיני משמעותית לאו דווקא בגלל שהיא משמשת מקור לנחמה שביופי – אלא משום שהיא חזקה, מרה, זועקת, חדה וחותכת לעתים קרובות, כנה באופן בלתי-נתפס-כמעט לפעמים, אמיצה מאוד. אותי (וזה כבר עניין אישי מאוד) היא לא מנחמת אלא מערערת. ואין ספק שהיא יפה להפליא.
יפה כתבת!
כהרגלך אתה מצליח לרתק. אבל זה לא משנה אם המשוררת רביקוביץ התעסקה ביופי של הכאב כפסימיות או כאופטימיות, ולרוב גם מה שמערער נעשה לרוב או קדוש או מוקצה. מהשירים שלה ניכר (במיוחד מהמאוחרים) שרביקוביץ דווקא ניסתה לצעוק על הגועים כחמורים וכסוסים וכמובן גם את אלה שמכים בהם, השיר הספציפי פה למעלה מלא בכעס על הביקורת שהושמעה אולי גם על שיריה: " מהרו ושירו לנו שיר חדש, את השיר נעקור מגרונכם בצבת שולפת", נראה שהיא מדברת על משהו שקיים כל הזמן במחוזותנו, זה שיר אקטואלי . קשה לשמוע שירה אמיתית, לכן עדיף לדרוס. ואולי זה נובע מהעובדה שכשעכבר שבע הקמח מר, מרוב עצים לא רואים את היער, ומרוב כותבי שירה לא רואים משוררים.
תודה על עוד רשימה מרתקת ומעוררת מחשבה. הרבה פעמים קשה לי להכריע אם אני מסכימה עם הטענה שלך או לא, וגם הפעם אני עוד מתלבטת, אבל זה לא כ"כ משנה לי כרגע. חשוב בעיני הרבה יותר סוג הדיון שאתה מעלה שהוא מורכב כשם שהוא רחב יריעה (אף שהפעם לא עשית דיון השוואתי וטוב שכך – כדי לנסח פואטיקה של משורר אולי הכי טוב להשוות אותו אל עצמו, מוקדם ומאוחר נניח). כמה מהאמירות שלך על שירת רביקוביץ הן לטעמי חריפות ומכלילות מדי, ועם זאת יש משהו מאוד פורה בטענה על האלימות כציר המרכזי של שירתה, ועל "היופי שמעבר ליופי" שהוא למעשה האלימות, ותפיסת השירה עצמה כסוג של אלימות. זה כמעט פוטוריסטי 🙂 וגם לטעמי כשהוירטואוזיות המקסימה והפתיינית של הלשון מפנה את מקומה לפשטות הצלולה והאכזרית יוצאים שירים חזקים ומשמעותיים בהרבה. עולות לי כל מיני שורות משירים אחרים של רביקוביץ שניתן היה לצטט כאן. אז שוב תודה.
טלי – תודה! שימחת אותי.
מה שחשוב לי זה לא שיסכימו איתי (שהרי ברור שכל הכללה מזמינה הסתיגויות, טענות נגד וכו', וגם אם היא נכונה בבסיסה היא דורשת עידונים והבהרות ותירוצי קושיות שאין להם מקום ברשימה של כמה מאות מלים) אלא לנסות להזיז את הדיון למה שנראה לי העיקר. העיקר אוהב להתחבא, ומשחק המחבואים הזה אולי טוב לשירה אבל לא כל כך טוב לביקורת – אז כשאני כותב יש לי נטיה, מודעת לעצמה, להיות קצת יותר נחרץ ממה שאני באמת.
רענן – תודה על התגובה. אתה נוגע בנקודה חשובה – באופי הכאב ובעוצמת הכאב שבאים לידי ביטוי בשירת רביקוביץ. יש לא מעט כאבים שיש בהם דווקא תועלת רבה, כמו שמירי כתבה – צירי לידה למשל, שלא לדבר על חבלי משיח. השיר שממנו מצוטטת השורה על הכאב שאין בו תועלת נקרא "דעה פרטית" – ונדמה לי שמטרת שם השיר היא לרמוז לכך שהמשוררת מדברת על כאב מסויים, על הכאב שלה – ולא מציעה הכללה על כאבים באשר הם.
ותודה לשרון והגל. ברור שהשיר המצורף לרשימה פתוח לקשת רחבה של פרשנויות, שנגעתי רק בכמה מהן.
"כאב הוא דבר שאין בו תועלת"
בכך הכל מתמצה. כשהכאב בלתי נסבל – ואין מדובר בקוץ ברגל או כאב שמכריח לרוץ לרופא כדי לקבל טיפול נקודתי ומספק – אין בו תועלת.
זו מטונימיה, ולמעשה, אין איכות בחיים רצופי הכאב.
השירה המתרקמת מכך, מכאב מטורף שכזה, והיופי העולה משם (וקיימת קורלציה בין השניים) – זה כבר דיון אחר.
יפה כתבת.
אלי,
מאד יפה בעיני ההצבעה החדה שלך על עניין האלימות בשירתה של רביקוביץ כמקור הסבל שלה.
היא כותבת (וגם דיברה בראיונות) הרבה על "דמעת העשוקים"- על הקושי שלה לנוכח סבל של האחר וסבל בכלל, ואני חושבת שנכון להצביע ולחשוף את מקורותיו של הסבל הזה.
עולות לי עכשיו בראש שורות מ"תחילת השקט": "הנה הוא יורד כמו יד גדולה/ עוטף את הים/ עוטף את היבשה" – גם הדימוי הוא דימוי אלים של יד גדולה. והבערה שבבגד שאיננה בערה שצמחה מ"שומקום" אלא זאת מדיאה- "את הכל עשתה לה מדיאה".
ואני אוהבת את השירים המאוחרים יותר שלה. דווקא הסרת הקישוטים והאמירה הישירה, הגלויה, נוגעות לי בבטן הרכה יותר מהדימויים והקישוטיות שבשירים המוקדמים.
אני מאמינה שזה תהליך של התפתחות בכתיבה: נדרש אומץ ותהליכי נפש כדי להסיר לאט-לאט את המעטה ואת העטיפות ולדבר ישירות.
תודה על הרשימה הזאת.
ליאור