גלעד מאירי, חיפוש מתקדם

פורסם בתאריך 30 ביולי 2010 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

שירתו של גלעד מאירי עסוקה במאמץ מודע לעצמו, שהוא נותן לו ביטוי גם במאמריו המתפרסמים מפעם לפעם, להוריד את השירה מרקיעי האולימפוס אל פני האדמה. עיקרון היסוד הזה מנוסח במלים ברורות בשיר קצרצר המכונס בספרו החדש: "מטפס על הר / אולימפוס. / בתיק משקשק / גליל ניר טואלט." ברור למה השיר חלש במקצת – משום שהניגוד המעוצב בו חד מדי וקל מדי, עשוי מצמד קלישאות. מילא נייר טואלט, אבל אולימפוס? הרי אפילו לכיפה אדומה יש בתרבות זמננו יותר עוצמה מיתית מזו שנותרה לזאוס והרה.

לפואטיקה המנמיכה של מאירי שתי מסורות עיקריות, אחת חובקת זמנים ועולמות והאחרת מקומית יותר. מקורה של הראשונה בימים שבהם האולימפוס היה בשיא תפארתו – בקומדיה היוונית העתיקה – והיא נמשכת משם בנחשולים גדולים דרך כל פרק משמעותי בתולדות הספרות המערבית. מקורה של האחרת ביהודה עמיחי, המשורר הישראלי המשפיע ביותר במחצית השניה של המאה העשרים, ששירתו לא היתה אמנם קומית אך גויסה למאמץ דומה לזה של מאירי: לרצון לקדם היפוך ערכים שיעמיד את נפתולי החיים הפרטיים – אלה שמתרחשים על פני האדמה ובתחומו של הגוף האנושי – במעלה גבוהה יותר מזו של מיתוסים שנוחתים עלינו "מלמעלה", מעמידים פני אל מלא רחמים אבל מפוצצים לנו את הצורה כלהקת מטוסי קרב. אפשר אולי לומר שמאירי כותב שירה שסגנונה וערכיה מושפעים מאוד מזו של עמיחי, אך מנסה להעניק לה זווית קצת יותר קומית.

וזה מקורן של שתי הבעיות העיקריות ששירתו נתקלת בהן. ראשית, נדמה שמאירי אינו די מודע לקושי הכרוך בכך שהוא נציג מאוחר של מסורת מבוססת ששיאה מאחוריה. כשעמיחי כתב את שיריו "המנמיכים" בשנות החמישים, הם ביטאו רחשי לב עמוקים של פליטים ובני פליטים שתהפוכות המאה העשרים חתכו את חייהם, ותקוותם העמוקה היתה לברוח ממנה למקום קצת יותר מוגן ואינטימי. בראשית המאה ה-21, לעומת זאת, כשכל הפרות הקדושות הפכו כבר מזמן להמבורגרים של רשת מזון מהיר, ההרגשה היא שפואטיקת ההנמכה הרבה פחות נחוצה או אפקטיבית.

הבעיה השניה קשורה לכך שמאירי נוטה ליפול בין הכיסאות – שהוא נקרע בין פואטיקה עמיחיית רחומה ושוחרת טוב לבין המוזה הקומית שבמיטבה היא פרועה ואנרכיסטית. לעתים יש משהו קהה בנסיונותיו להציע גרסה מצטחקת של עמיחי  – כמו בשיר "צחוק ומשפט": "אני יוזם הצעת צחוק/ לחוקק בקריאה ראשונה,/ שניה,/ שלישית,/ צחוק טבע/ צחוק לא כתוב/ צחוק עזר/ צחוק מתגלגל/ וממליץ למזג/ כמה הצעות צחוק…" – אין ספק שיש כאן רוח טובה, שהרי הצחוק יפה לבריאות, אבל גם לא מעט תמימות. התגובה המתבקשת היא – חחח.

אלא שבספר יש שתי קבוצות של שירים טובים יותר, ומה שמאפיין את שתיהן זו חריגתן הברורה מפואטיקת ההנמכה. קבוצה אחת מכונסת במחזור "בני בבית חולים", ששמו מעיד על תוכנו. אלה שירים מאופקים מאוד, שיש בהם פתוס כבוש, והשירה אכן יורדת בהם מהאולימפוס אל פני האדמה, אבל אין בהם שום מאמץ "להנמיך". נקודת המבט היא מלכתחילה נמוכה למדי, קרובה ליסודות, והיא מופנית למטה ולמעלה גם יחד – אל הבן האהוב במיטת חוליו.

בקבוצה השניה יש יותר הומור, אבל גם אותו קשה לתאר כ"מנמיך". דוגמה טובה היא השיר המצורף לרשימה. מה מאירי מנסה להנמיך בשיר הזה – את האולימפוס של חלום פלסטין השלמה? ברור שלא. להפך – השיר מוחה כנגד הקלות הבלתי נסבלת שבה החברה הישראלית והשפה העברית לשות בחייהם ובתקוותיהם של הפלסטינים. ההומור כאן קצת יותר רב-משמעי, ומה שמבחין את "פלשתלינה" מלא מעט שירים אחרים בקובץ החדש הם דווקא המרירות וההתרסה, ואפילו חוסר האונים, שמקופלים לתוך גמישותו הפלסטלינית.

מאיריגלעד מאירי, חיפוש מתקדם, כרמל

תגיות: , , ,

יום שישי, 30 ביולי, 2010 משוררים צעירים

תגובות פייסבוק:

4 תגובות על גלעד מאירי, חיפוש מתקדם

שרון
9 באוגוסט 2010

אולי מאירי חוזר על דברים שכבר עשו לפניו, אבל אולי דווקא מסיבה זו הוא מעניין ויפה בעיניי יותר מהרבה כותבים אחרים של שירה עכשוית.
ללא ספק ספר השירה המוצלח ביותר שקראתי בשנים האחרונות.

לינוקס
9 באוגוסט 2010

בני בבית החולים פורסם לראשונה ב"דקה" בזמנו, לא?

אלי
10 באוגוסט 2010

המחזור פורסם לראשונה בספר "כתובת":
http://elihirsh.com/?p=202

גליה
18 באוגוסט 2010

זה עתה סיימתי לקרוא את ספרו של גלעד מאירי "חיפוש מתקדם" ומאד אהבתי. העריכה מעולה, החלוקה לנושאים מאד ברורה והכותרות לפרקים נבחרו בקפידה שיריות מאד ולא נראות כאילו נלקחו מעיתון יומי. זאת בשונה מאד מהרבה ספרי שירה אחרים בהם לא ברור מדוע הספר בכלל חולק לנושאים והקורא חש שכל השירים עוסקים למעשה באותו נושא. לא ברור לי למי עלי לחלק את המחמאות, לו או לעורך אריאל זינדר?
כתיבתו חוצה נושאים רבים ומגוונים: שירה ארס פואטית, שירה על זוגיות, על המורכבות שבזוגיות ולא על אהבות חפוזות בנות מבט אחד, על הורות, שירה פוליטית שאינה פלקטית, מאחורי חלק משיריו מרחף משחק הכדור-רגל. נסיעות שיכולות להיות לחו"ל, אבל יכולות גם להיות אל מגרש החניה הקרוב, ומיתוסים.
בספר שזור הומור רב, עלי לציין כי הומור בשירה (לדוגמא זה של דן פגיס) אינו ההומור הבוטא של הגשש החיוור. מדובר כאן בשירים המעוררים חיוך, "חיוך מסוים" כשם ספרה של פראנסאוז סגן. למשל הכותרת "פלשתלינה" רק הכותרת והמשחק באותיות מעורר חיוך, ויש עוד רבים כאלה, יפה שהוא לא תופס את עצמו יותר מידי ברצינות ובכובד, או השיר בן ארבעת המילים: "הסוחט סחט והשיטה פרחה".
את השיר "הערת שולים ל"הערת שוליים ליללה" קראתי בקראיה שניה, קראתי אותו בעבר בכתב-עת או במקום אחר (אינני זוכרת היכן), ונהנתי מאד לפגוש בו בספר בשנית.

הוספת תגובה

חיפוש

 

ארכיון

כלים