יותר מעשרה כתבי-עת ספרותיים הגיחו לאוויר העולם בשנים האחרונות, והצטרפו אל לא-מעט כתבי-עת ותיקים יותר כ"הליקון" או "עיתון 77". הקינה המרה על מותו של "עידן כתבי-העת", שהיתה פופולרית מאוד בתחילת העשור הנוכחי, הפכה, כך נדמה, לבלתי רלבנטית. מי שליבו יוצא דווקא לכתבי-עת ספרותיים, לא יכול להתלונן היום על מחסור. אלא שהשפע הוא במידה רבה מדומה, וההרגשה הכללית היא שמבין כתבי-העת החדשים רכשו לעצמם רק שניים מעמד מרכזי: מצד אחד "הו!", המפורסם בתקוותו לחדש את צורות השירה המסורתיות, בעיקר את המשקל והחרוז, ומצד שני "מטעם", המפורסם בביקורתו החריפה על הציונות. כעת, שלוש שנים אחרי שיצאו לדרך, אפשר אולי כבר לחשוב עליהם כעל צמד, מין ישות כפולת-ראש העונה לשם "הו! ומטעם" – היורשת של הצמד המיתולוגי "עכשיו וסימן קריאה".
קשה לחשוב על כתבי-עת שונים יותר באופיים: מצד אחד כתב-עת שמגדיר את עצמו בראש וראשונה במונחים פוליטיים רדיקליים, ומצד שני כתב-עת שמעמיד פנים א-פוליטיות, מקדש ערכים צורניים וחושב על ספרות כעל מסורת עתיקה הזקוקה לשימור. אבל מבעד להבדלים הבולטים אפשר לזהות גם דמיון משונה: שני כתבי-העת מתייחסים בחוסר נחת עמוק, זועם ומעורב מכיוונו של "מטעם", אנין ומתנכר מכיוונו של "הו!", לחוויה המרכזית שפיעמה בספרות העברית במאה העשרים – ההגירה שלה מאירופה לפלשתינה, ולידתה מחדש כספרות ישראלית מבולבלת, "ילידית", כובשת ומתנחלת, יורה ובוכה, נטולת מסורת ברורה, אובדת-דרך, ולפעמים גם ילדותית מאוד.
ב"הו!" רוצים להרביץ בנו קצת בגרות ומסורת, ולהביא את אירופה הישנה והטובה, זו שלפני מלחמת העולם השניה, לשממה הרוחנית שנקלענו לתוכה. ב"מטעם", למרבה הפלא, רוצים בערך אותו דבר. ההבדל בין כתבי העת נעוץ באופן שבו הם מזהים את "אירופה הישנה והטובה". דורי מנור, עורך "הו!", מזהה אותה עם השירה הצרפתית הגדולה של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, ואילו יצחק לאור, עורך "מטעם", מזהה אותה עם מסורת השמאל האירופאי ומאבקו ההרואי בפשיזם, בנאציזם וכו'. ברור שתמונות העולם שלהם שונות מאוד זו מזו, ועשירות יותר ממה שעלול להשתמע מדברי, ועם זאת דומה ששניהם היו שמחים להחזיר אותנו לצומת שבו התנתקה הספרות העברית מאיזו אירופה אבודה, ולדבר על ליבה שתבחר בנתיב אחר, קצת פחות הרפתקני ומתבדל. רעיון לא רע, אולי, אלא שלמרבה הצער אי אפשר לחזור לצומת הטרגי ההוא. ונדמה שאי-האפשרות המפתה הזאת היא אחת הסיבות לכך ש"הו!" ו"מטעם" מצליחים כל כך: שניהם מציעים אלטרנטיבה מדומיינת, עקבית וחמורת סבר, למציאות הישראלית המתפרעת, שאיכשהו ממשיכה להתגלגל הלאה, לא ברור לאן.
לכבודה של רוח הסערה ההיא, שהביאה את הספרות העברית החדשה ממכורתה שמעבר לים לגולת תל-אביב, מצורף כאן שירו היפה של דוד לוין (אחיו של חנוך לוין החי באדינבורו) "אמת שאינה ניתנת", המופיע ב"מטעם 12". רוח דומה מנשבת גם ב"מסעו של יונה", הפואמה התנ"כית היפה של סיון בסקין המתפרסמת ב"הו! 6".
הו! 6 עורך דורי מנור, מטעם 12 עורך יצחק לאור
- משה סקאל על הו!.
- רשימה של דן לחמן על הו! באתר e-mago.
- ערך הו! בויקיפדיה עם קישורים לרשימות רבות על גיליונות הו! הראשונים.
- אתר מטעם.
- קישורים לרשימות על גליונות מטעם.
- מטעם 12 באתר 'טקסט'.
- רשימה של דרור משעני על מטעם 12 ב'הארץ'.
- לרשימה על הו! 7.
- לרשימה על מטעם 20.
- לרשימה על מטעם 14.
- לרשימה על מטעם 13.