אלזה לסקר שילר, ועיני טיפות כבדות ואפלות

שניים מהאבות המייסדים של השירה הישראלית – יהודה עמיחי ונתן זך – היו יוצאי גרמניה, ושניהם העניקו לנו מבחרים עבריים משירתה של המשוררת היהודיה אלזה לסקר שילר, שנולדה ב-1869 בגרמניה, כבשה לעצמה מקום מרכזי בשירה האקספרסיוניסטית הגרמנית, ומתה ב-1945 בגלות ירושלים. המבחר של זך, "עליך אחלום חרישית", ראה אור ב-1996 בהוצאת אבן חושן, ואילו המבחר של עמיחי, שראה אור קרוב לשלושים שנה לפני כן, במלאת מאה שנים להולדתה של המשוררת, זכה כעת למהדורה מחודשת ומורחבת בהוצאת קשב לשירה. ההשוואה בין הספרים מרתקת, ומעידה בין השאר על ההבדל המשמעותי בין סגנונותיהם של שני המשוררים-המתרגמים, הבדל שיש בו עניין מיוחד דווקא משום ששמותיהם נהגים לעתים קרובות בנשימה אחת, ומקובל לראות בהם מייצגים טיפוסיים של אותה מהפכה בשירה העברית, מהפכה "דור המדינה".

להבדל בין שני הספרים יש הבט גרפי. בעוד המבחר של עמיחי מעוצב כספר שירה סטנדרטי, כלומר באופן צנוע, נעים וענייני, המבחר של זך, כמקובל בהוצאת "אבן חושן", הודפס באות מסוגננת ויוצאת דופן – בפונט "צבי פרנצסקה", שעוצב במיוחד למען הספר, ואפשר לראות בו מעין מחווה דו-משמעית,  הן למודרניזם של ראשית המאה ה-20 והן למסורת העברית-דתית. האות הזאת מחדדת הבט משמעותי בשירת לסקר-שילר: את המפגש הדרמטי שהתרחש בה (ולא רק בה, כמובן) בין המתח פורץ הגדרות של המודרניזם הגרמני מצד אחד לבין כמיהה עמוקה "מזרחה" מצד שני – כמיהה אל ממדיה הקדומים או הנצחיים כביכול של התרבות האנושית, המתוייגת בימינו באמצעות מילת-הגנאי "אוריינטליזם". מנקודת מבטם של המשוררת ובני זמנה המפגש הזה היה קשור באופן הדוק ליהדותה, לנשיותה, והתבטא בין השאר בסגנון "הבוהמי" – הציורי, האקסצנטרי, הבלתי בורגני בעליל – שבו ניהלה את חייה.

להבדל הגרפי הזה בין הספרים יש ביטוי, כך נדמה, גם בתרגומים עצמם. בעוד עמיחי שאף כמדומה לפיתרון הרך, המתנגן, "העברי" ו"הטבעי" ביותר לחידותיה הפיוטיות של לסקר-שילר, זך הציע נוסחים לא פחות מוזיקליים אבל הרבה פחות נינוחים, שנובעים אולי ממודעות יתר לסיבוך הסיגנוני המאפיין את שירתה, הבולט בזרותו על רקע השירה הישראלית העכשווית. ההרגשה היא שעמיחי חתר לשלב את לסקר-שילר במסורת הנמשכת והמתחדשת של השירה העברית – ועשה זאת בהצלחה רבה – ואילו זך נטה דווקא להתרפק על זרותה הפתיינית, האירופאית-דקדנטית, של המשוררת הגדולה.

המהדורה החדשה של תרגומי עמיחי לשיריה של לסקר-שילר מומלצת מאוד, לא רק בזכות הנוסחים העבריים היפהפיים המכונסים בה, אלא גם בזכות נספחיה הצנועים – קטעי זכרונות מהפרק האחרון, הירושלמי, בחייה של לסקר-שילר, מאת הצייר מירון סימה ומאת סולן "הקליק" דני דותן, נכדו של האדריכל והצייר אלפרד קרקאור. שניהם, סימה וקרקאור, היו חלק מהחבורה שהקיפה באותם ימים את המשוררת הזקנה. הזכרונות של סימה, למרות ההבט האנקדוטלי שלהם, מרגשים ומוצלחים במיוחד, בין השאר משום שהם מפגינים כישרון נפלא של ציור-במלים, שכמו מכוון ללב שירתה. סימה מסיים את הממואר שלו בציטוט של אחד מצמדי השורות היפים ביותר שלסקר-שילר כתבה – "ננוח-אֲהֵבים כשתי חיות נדירות / בסוּף הרם מאחורי עולם הזה" – שכמו השיר המצורף לרשימה, שתורגם אף הוא על ידי עמיחי, מדגים את האינטימיות הקוסמית המיוחדת, הכמו-תנ"כית אולי, שלסקר-שילר היטיבה כל כך לעצב בשירי האהבה והכמיהה הרליגיוזית המופלאים שלה.

אלזה לסקר שילר, ועיני טיפות כבדות ואפלות, מגרמנית: יהודה  עמיחי, הוצאת קשב

• רשימה של גלילי שחר ב'הארץ'.
• רשימה של מרדכי גלדמן ב'הארץ'.