"חדשה" משתדלת להיות שני דברים בעת ובעונה אחת: מצד אחד הגיליון החדש – החמישי במספר – של כתב העת הדקיק והאנטי-ממסדי "כתם", ומצד שני אנתולוגיה המוקדשת "להצגת תמונה עדכנית של הכוחות העולים והפועלים בשירה העברית החדשה." אלא שבין שתי הכוונות האלה יש סתירה. כמעט כל גורם שהותקף במלים חריפות בגילונות הקודמים של "כתם" כאויב הדור הצעיר, כנטול ערך, כממסדי במובן הרע של המילה, כדקדנטי, מושחת, וכו' – מיוצג בצורה רחבה בגיליון החדש.
כדי להבין את אופי הסתירה צריך להבין את אופי האנתולוגיה. למרות שיהודה ויזן, עורך "כתם", מציג את עצמו כעורך הבלעדי שלה, די ברור שהוא נעזר במעין "ועדה מסדרת" ששמות כמה מחבריה מוזכרים בסעיף "התודות" בתחתית העמוד האחרון. מטרת הוועדה היתה לעזור לויזן לדאוג לייצוג הולם של כל מחנה, פלג, זרם או קבוצה בקהילת השירה הישראלית הצעירה, מקבוצת "כתובת" הירושלמית (שהשיר היפה המצורף לרשימה, מאת גלעד מאירי, מופיע באנתולוגיה מטעמה) ועד משוררי "הו!", "מטעם", "מעיין", "דקה", "פלונית" או "הכיוון מזרח".
והנה, אם ממיינים את המשוררים הכלולים ב"חדשה" לקבוצותיהם, מתברר שאחת הקבוצות הגדולות והבולטות היא של משוררים המזוהים עם כתב העת "הליקון", שספג בגליונות הקודמים של "כתם" את מרבית האש והארס של ויזן. משוררים לא מעטים באנתולוגיה למדו בכיתות השירה של "הליקון", פרסמו ב"הליקון" את שיריהם או נעזרו ב"הליקון" על מנת להוציא את ספריהם, ויש אפילו משורר אחד שהוא עורך ומורה מרכזי ב"הליקון". ויזן יכול לטעון שיש להפריד בין הממסד של "הליקון" לבין המשוררים הצעירים שצמחו תחת כנפיו, כלומר בין אמיר אור, עורך כתב העת, לבין הקורבנות התמימים שהוא טרח להכשיר, לעודד ולטפח. אבל זאת טענה בעייתית: אור הרי הותקף כמורה וכעורך, ולפתע מתברר שלדעת "כתם" הוא דווקא עושה את זה מצויין.
העניין הוא לא בשאלות של הגינות – אני לא דואג למוניטין של אור או לאינטגריטי של "כתם" – אלא במסקנות שעולות מהמפעל, שבסך הכל הוא סולידי בצורה מפתיעה, שלא לומר חשודה. כמעט כל המשוררים שזכו לברכתו של הממסד – בדמות ספרי שירה בהוצאות ספרים מבוססות, ביקורות אוהדות של מבקרים מרכזיים, הד תקשורתי או תמיכה של משוררים ותיקים – מופיעים בגיליון. יש בו כמובן כמה שמות מוכרים פחות, וכמה משוררים בולטים נעדרים ממנו משום מה, אבל אין בו שום הפתעות. אין ספק ש"הוועדה המסדרת" פעלה היטב, ודאגה לפרישה רחבה ובלתי מזוהה ככל האפשר של האנתולוגיה. מהאנטי-ממסדיות של "כתם" לא נותר זכר.
ויזן צודק, יש כאן באמת מעין מפה של "הכוחות העולים" בשירה העברית, והמפה מגלה שהסך-הכל קטן עדיין מסכום חלקיו. יש בגיליון לא מעט משוררים מבטיחים, שמחפשים ברצינות את דרכה של השירה העברית אל העתיד, ועם זאת קשה להשתחרר מהרושם שכמעט כל השירים היו יכולים להופיע בכל אנתולוגיה ממסדית של שירה ישראלית שראתה אור בשלושים השנה האחרונות. יש אקשן, אבל אין מהפכה. להפך: דווקא כשטורחים לכנס את משוררי הדור החדש ומדגישים את המשותף להם, מתברר שהם בראש וראשונה ממשיכים צנועים ונאמנים למדי של משוררי הדורות הקודמים – של זך, עמיחי, אבידן, רביקוביץ', ויזלטיר, שבתאי, וולך, הורביץ, לאור, משעול, בז'רנו, סומק או לסקלי. העולם שייך לצעירים, והצעירים הולכים בתלם.
כתם 5, חדשה עורך: יהודה ויזן
- אלמוג בהר מגיב לרשימה.
- אילן ברקוביץ על 'חדשה' ב'הארץ'.
- מנחם בן על 'חדשה' ב-nrg.
- לרשימה על כתם 4.