הרחק מההמולה התל-אביבית פועלת קבוצת "כתובת" הירושלמית, שמאז 2002 מפעילה את "מקום לשירה" – מועדון קהילתי הממוקם בנחלאות ומציע לתושבי הסביבה סדנאות ואירועים ספרותיים. לפני כחודש הרחיבו משוררי הקבוצה את פעילותם והשיקו את "מטר על מטר", פסטיבל משוררים משלהם, ששמו מעיד גם הוא על מחויבותם למקומי, לקהילתי, לצנוע בממדיו.
וכעת רואה אור הספר "כתובת", שכל היצירות הכלולות בו נכתבו על ידי חברי הקבוצה בשנתיים האחרונות. זו יצירה משותפת המורכבת בעיקר משירים, אך בסופה אפשר למצוא גם סיפורים קצרים מאת יובל יבנה, הפרוזאיקון היחיד בחבורה. באחד הסיפורים נוסע יבנה בחיפושית האדומה שלו ברחוב בצלאל בירושלים, ולפתע מזהה בין דוכני השוק את בלוריתו הלבנה של מאיר ויזלטיר, הבולטת שם מאוד בזרותה התל-אביבית. הזרות מובילה עד מהרה ללינץ' אלים, ובסוף הסיפור נרצח ויזלטיר באמצעות שיפוד. יבנה מעיד שהוא מתקשה להחליט אם הוא נגד המשורר ש"באמת יש משהו מעצבן בפרצוף לו, מין קו כזה של זלזול בזוויות השפתיים", או דווקא בעדו. "הרי אחרי שהם יגמרו איתו," הוא מסביר, "הם יגיעו אלי".
מה לחבורה של משוררים ירושלמיים סולידיים ולפנטזיה מסוייטת על רצח משורר תל-אביבי? מתברר שלא מעט. דמותו של ויזלטיר מרחפת על הספר כולו, והשפעתו על שניים ממשוררי החבורה – שי דותן וליאור שטרנברג – בולטת מאוד. ויזלטיר משרת אותם משתי סיבות. ראשית משום שהזדהותם עם ויזלטיר מספקת להם מעין הגדרה עצמית, המציבה אותם בירושלים הרב-תרבותית כזרים החשים בה במצור, כלומר כמובלעת תל-אביבית (ובזהירות המתבקשת יש להוסיף: אשכנזית מאוד), ושנית משום שויזלטיר היטיב לכתוב שירים המבטאים מחויבות לסביבתו האנושית דווקא באמצעות התבדלותו ממנה: שיריו משדרים לא פעם את הסתייגותו העיקשת של איש המעלה, הנהנה לכאורה מתודעה פוליטית רחבה ומחושים מוסריים חדים – ובעיקר מצורך עז בריבונות ובחירות – מההמון הקונפורמיסטי והלאומני המקיף אותו.
שטרנברג – משורר אינטיליגנטי, מעודן, רגיש מאוד – מתאר את ירושלים-של-מטה כמין צל של אחרית הימים, כעיר של גלגול מחילות ומתים מהלכים, המאיימים לרמוס אותו, היחיד שעדיין איכשהו חי בה, העד האחרון לחורבנה הרוחני הנורא. דותן, המצטיין אף הוא בכתיבתו הדייקנית והמדודה (אחד משיריו מצורף לרשימה), מתאר שוב ושוב את הניכור החריף שהוא חש כלפי עירו – ניכור של מיעוט נרדף, של אישה מוכה, של מנודה. נכון שיש הבדל משמעותי בין שטרנברג ודותן, המבטאים חולשה ומצוקה, לבין ויזלטיר, שהקפיד תמיד לשמור על זכות המילה האחרונה: הם חשים שהם נשכחו מחוץ להיסטוריה, ואילו ויזלטיר הרי נולד ב"היסטוריה", כלומר באירופה – ועל כן הוא מרשה לעצמו לדבר בשמו של הזמן החולף, "המפורר והמקבר", ובדרך זו לחרוג מעמדת הקורבן אל עמדת השופט. ההבדל הזה חשוב: הוא מציין בין השאר את הפער בין הצורך של מהגר כויזלטיר בביצור סמכותו האינטלקטואלית על מנת שתגן עליו מפני "הילידים", לבין הצורך של בני המהגרים או נכדיהם, ילידים בעצמם, לדייק ככל האפשר בתיאורה של תחושת הניכור שמעורר בהם העולם שלתוכו הם נולדו – אבל יש להודות שהחוויה הבסיסית של שלושתם דומה מאוד.
גם שאר משוררי "כתובת" תרמו לספר שירים מצויינים: גלעד מאירי תרם שירים משוכללים ושוברי לב על בנו המאושפז בבית חולים, דורית ויסמן פואמה רבת עוצמה על אביה המתעלל, ואריאל זינדר מחזור שירים מסתורי שמייצג התמודדות אחרת לחלוטין, אולי נועזת יותר, עם "סינדרום ירושלים" המאיים על החבורה. התוצאה היא ספר מרשים ומגובש, עשיר באיכויותיו אבל גם עצוב או מטריד, בעיקר משום שירושלים מתגלה בו כמין עיירת ספר נצורה ומאויימת של רפובליקת השירה התל-אביבית, וסביר להניח שתחושת המצור הזאת, הניזונה בין השאר ממסורת שירית של התבדלות והתבצרות – ולא איזו קהילתיות שמחה בחלקה – היא שעמדה בבסיס החלטתם של משוררי "כתובת" להעניק לפסטיבל המשוררים שלהם את השם הקלאוסטרופובי "מטר על מטר".
כתובת – שירים וסיפורים שי דותן, דורית ויסמן, אריאל זינדר, יובל יבנה, גלעד מאירי, ליאור שטרברג, אבן חושן
- אתר קבוצת כתובת.
- עמוד הספר באתר 'טקסט'.
- מתי שמואלוף מראין את גלעד מאירי.
- עמוד הספר באתר הוצאת אבן חושן עם רשימות של אילן ברקוביץ ואריאל לוינסון.
- לרשימה על כתב העת כתובת.